|
הגענו אתמול
ואין לדעת כמה נשאר
|
כבר מאחר מדי
ללכת עד הים
ליצור בחול צורה למקומות שלא השארנו בהם שרשים
|
כהר הזולג אל תוך עצמו
העצבות מצמיחה בי נטיפים.
קולך מהדהד במערותי.
|
של כובד שבילים מעל רגליך
מול השיח הזה,
הבוער בסגל אשכולות פרחי לילך,
ועטה טלית הניחוח.
|
המלים שלא אמרנו עוד
אולי בכוס קפה מנחשות לנו עתיד
ואולי סתם מתקלפות בשקט
מקירות הבית
יחד עם הסיד
|
אתמול קפצתי בין אבני החצר
ובין קוקוי ה"קלאס" על השבילים.
מחר אדע אולי לעוף,
לגעת באצבעות ידי בצמרות עצי האשוח
ולנגן על קדקדי הברוש, הארז, האורן,
לחנים בשלים, גדולים, של נשים.
|
להתמוטט עליך
כאבן - איש שאין לו אלא כבד
ובגדים
להיות גוש כחול
|
|
|
"הבל הבלים אמר
בועז, הבל הבלים
הכל הבל:
מה יתרון לאדם
בכל עמלו שיעמל
תחת הבמה? כותב
הולך וכותב בא,
והבמה לעולם
עומדת. (...) כל
הסיפורים הולכים
אל הבמה, והבמה
איננה מלאה, אל
מקום שהסיפורים
הולכים שם הם
שבים ללכת"
הבמה החדשה, ספר
בועז, פרק א,
פס' 1-5
ארגנטינאי כותב
תנ"ך לעמים |
|
