|
הלילה היה קר. הוא היה צעיר מאד, בן שבע עשרה או שמונה עשרה.
מבטה פגע בלבו והותיר בו שריטה. הזכיר לו דבר מה נכסף , געגוע
רחוק שאל פשרו לא יכל להגיע.
ברגליים כושלות הוא יצא בעקבותיה. כמעט שלא נותר אויר בגופו.
"מה השעה?" נפנתה אליו לפתע פתאום.
נשימתו נע
|
אבל משהו בצרוף המוזר של צמד העגלונים נגע ללבי.
אבא וילדה.
ברגע הקטן של ההתבוננות נשר ממני השריון המחוספס שלבשתי יחד עם
הבגדים בהשכמה האכזרית של אותו בוקר, והרשיתי לעצמי לגעות
בבכי.
|
הקול מעברו השני של קו הטלפון נשמע מרוסק . הוא תרץ זאת
לעצמו בלילה הלבן, שעבר עליה ועליו בצ'יטוט בלתי פוסק.
צ'יטוט שהלך והעמיק .העמיק והתהדק ככל שנקפו השעות.
כן, זו אני מונה.
חשבתי המון על מה שדברנו הלילה בצ'ט.
אסור שהשנאה והכיעור יפגעו ביחסים של
|
ראיתי אותו מבפנים / דוד בייטנר
החיוך ניצת בזוית פיה, מדלג לעיניה ומשתהה.
דוריאל אינו זר, בודאי לא במובן שאליו התכוון אביה, ולא, היא
לא תתוודע אליו.,
לפחות לא הערב, עד כמה שיעמדו לה עצביה.
היא יודעת עליו ה כ ל.
כבספר פתוח היא קוראת בפניו.
שפה תחתו
|
אני נרדף,
עלה נידף,
אני מוצר מדף...
|
|
|
אני לא מוכן
לאכול צדפות.
אני רוצה את
האוכל שלי מת -
לא חולה, לא
פצוע - מת.
וודי אלן |
|
