הוא נולד עצוב ומיותר למשפחת קימל ומיד שינה את שמו
לדוד ארצי כפעולת תגמול.
הוא נולד בכפר כל כך קטן, שאם הייתה שם חתונה, אז
החתן היה גם הכלה.
אביו ואמו היו הוריו היחידים, דבר שהשפיע עליו קשות
למשך כל ימי חייו. הם כמובן ניסו לעודד אותו והיו
אומרים לו: "תתעודד בנינו. המצב יכול להיות הרבה
יותר גרוע". אז הוא התעודד. והמצב באמת נהייה יותר
גרוע.
מול ביתו הצנוע, היה צריף דל ורעוע, ובו גרה ילדה
דלה ורעועה. כל בקר, בהולכו לבית הספר, היה מבחין בה
משחקת בתופסת, לבדה. קראו לה סילביה במפר, אם קראו
לה.... כשקראו לה.... כש.....
אך המזל אזל ואסון מצער פקד את משפחת קימל. אביו של
דוד שהיה אלוף אסיה בדוקים נפצע קשה, לאחר שנפל על
דוקר. לשמע השמועה הנוראה חלתה אמו של דוד במחלה
וטרינרית קשה, וגדל לה זנב....
דוד הבין שעליו לשאת את עוול המשפחה על כתפיו. הוא
לא היסס לרגע, וברח מהבית.
הוא נדד ימים כלילות. ללא מזון, ללא אוכל, ללא כלום,
עד שיום אחד פגש בזקן יושב על אם הדרך ובוכה.
שאלו דוד בפה צוחק: "מה לך זקן כי תבכה ללא
מעצורים?"
ענה לו הזקן בפה עונה: "הלכו לי הברקסים. חוץ מזה,
יש לי קוץ ברגל".
הוציא לו דוד את הקוץ, ושם מחדש.
הזקן אמר: "איי", ונעלם.
באותו ערב שכב דוד על אם הדרך, והיא נתנה לו. ובעוד
קורי שינה וסתיו לכלוך מכסים את פניו, סילביה במפר,
הילדה הקטנה, מהכפר הקטן, אהובת נפשו, צפה ועלתה אל
מול עיניו. שיערה הנושב התנפנף לו ברוח. דוד הושיט
את ידו לנגוע בה, ופתאום.....
פתאום הרגיש דוד יד רכה מלטפת את כל גופו.
הוא פתח את עיניו, בפה צוחק כמובן, ולידו הזקן, והוא
מאוד, מאוד, מאוד, מאוד חברותי.
אמר לו הזקן: "אם תמשיך ככה, תרחיק לכת יא שמנדריק.
בנה לך מכולת ושם תמצא את אושרך".

הבעיה שלי זכרונות "התחלתי להביא ביד בכיתה ח'", הודתה בביישנות, חיוך עדין מתוק תופס את מקומו על פניה הרכות

השיר שלי על קרן יחסים שאנחנו משתכרים בגן הציבורי למה את נותנת לו ולא לי?

הטבור של העולם / הסטייה שלי ישבנה העסיסי שלא משאיר ברירה, אלא לשחרר אנחה כבדה ולהזיל דמעה אחת או שתיים. כדברי השיר: "כל כך יפות שבא לבכות".