|
וכנראה שגם היא דוגלת בשיטת החיוך, כי זה ממש נראה, שהיא עכשיו
תקועה עם החיוך הנוראי הזה על הפנים שלה, כלואה בתוך ענן של
נונים, תקועה לתמיד. וכשיבואו המשפחה שלה וחברים, ועיתונות
וטלוויזיה לצלם ולראות את הפלא, והיא מסכנה. תהיה תקועה עם
חיוך דבילי, במצב דבילי
|
היה רק דבר אחד שהפריע לו. דבר אחת, ליתר דיוק. ילדה. לא שהיא
היתה יפה במיוחד, או חכמה במיוחד. היא אפילו לא היתה מיוחדת.
אבל היא ידעה תמיד מה לומר, כדי לעצבן אותו. ולא היה דבר ששבר
אותה. התעללו בה, צחקו עליה נידו אותה, אבל תמיד היא ידעה מה
לומר, ולא נשברה.
|
בראשית עבר אלוהים דירה.
ויהי אלוהים בודד עד למאוד, ויברא אלוהים את הבית. ויקרא לבית
גן, וכך נוצרה שכונת בית וגן.
הבית היה ריק,קר ולא מושלם ולא העניק לאלוהים תחושת שייכות,
וירצה אלוהים לשפר את הבית ויברא את הצמחיה.
|
כששלחו אותי לתוכנית הזאת שאמורה למנוע גרושים, הייתי
אופטימית.
|
או שכן? אולי היית גיבור של איזה עולם פנימי הזוי ומעורפל שאני
לא ידעתי עליו? יכול להיות. אני כבר איבדתי את הספירה לגבי
הדברים שלא ידעתי עליך. אני חושבת שהתאמנת בלהיות בודד, דווקא
עלי. ניסית להרחיק אותי ואני לא ויתרתי עליך, לא הרפתי. איזה
טעות. עכשיו כל מה
|
ככה פתאום. אני תופס את עצמי ומתיישב. אני שומע את ההודעה פעם
ועוד פעם. ואז עוד פעם. ואז קולט שאני באיחור יומיים כבר. אני
יושב מנסה לחשוב בבהירות, עוברת שעה, ועוד אחת והפלאפון מצלצל
ודופקים בדלת, ואני יושב ומנסה לקלוט. לאט לאט אני מרגיש את
השתיקה משתלטת עלי
|
הייתי אז בן 23 והתקדמתי מהר מדי אל השנה הבאה. עבדתי בספריית
וידאו והעברתי את ימיי עם המון סרטים, המון מוזיקה, המון
עישון, המון שתייה. הכול המון, הכול מוקצן. כתבתי כל הזמן.
נתתי לעט שלי חירות, וזה ענה לי במשפטים אבסורדיים, בפסקאות
חסרות היגיון.
|
וכמו במראה שמתנפצת, עוד רגע אחד נשארו כולם על עומדם, ואז
התפזרו לאלפי רסיסים, חיים שסטו ממסלולם לרגע קט, אך חזרו
והתאחו ככספית.
|
נמשך אני אחר דברים אלו, יוצא החוצה, תוהה שואל. הולך בדרך
רואה איש יושב בצד הדרך, שפתיו נוטפות דם, גופו מכוסה קרה, אך
שקוע הוא בנגינתו, דבוק למפוחית. דבר יפה זה, אך הניגון אין לו
כלום אם אותו אדם
|
בערב ראש השנה האזרחית, יצאתי לטייל עם הכלבה שלי. השעה היתה
כבר רגע לשתים עשרה, והמושב היה ריק. שיערתי שכולם יצאו לחגוג.
גם אותי הזמינו כמה. אני, אבל, לא הלכתי. לא היתה לי חברה.
|
הרחובות היו מלאים אורות ואנחנו הסתובבנו כמו תיירים. קניתי לך
שוקולדים, וכובע סנטה קלאוס מהבהב, וכל פעם ששילמנו ניסינו
לחשב את השער ועל כמה עומד השקל היום. כששמענו עברית היינו
מסתובבים ואומרים "היי, הנה עוד ישראלים!" וצחקנו, שוב ושוב
צחקנו מאותה בדיחה קטנה
|
הוא סובב את ההגה בפראות והצליח להתחמק מהתנגשות מיותרת בקובית
הבטון שחסמה את הכביש. שתי שניות, חשב אורן, שתי שניות
מזדיינות.
|
בלילות הקשים הייתי עומד מול המראה, מעמיד את עצמי במבחן
אבסורדי שנידון מראש לכישלון,
ברגעים האלו עמד האיש השני וידעתי שזה אני, האמיתי הפנימי
שלי.
ונכשלתי.
שוב ושוב, נכשלתי. לא הצלחתי להישיר מבט אל מול השניות הנוראה
שבי, ולא הועילו כל הנסיונות שלי.
|
ויצמן המשיך להתווכח רק לפרוטוקל. למעשה הוא כבר שוכנע, לא
מהסיבות העלובות של דני, לא, הוא לא קונה את הזיבולים האלה,
למרות שזה נחמד להילחם על הצדק, גם עם זה קצת מולודרמתי מדי.
בכל מקרה, זה לא הסיבה.
|
כשאתה גדל בבית שלך, ומגיע איתו עד לגיל הנעורים, נשארים שם כל
מיני חפצים שלך, חפצים שנושאים אותך בתוכם. ולא רק החפצים, גם
הקירות והחלונות והמיטות. כל מילה שאמרת, כל דבר שעשית, הם
סופגים בתוכם
|
צחי, עמוד." שיחת מחלקה, החלק של העונשים, תמיד קיבלתי איזה
שעה או שעתיים, אם לא יותר, ואף פעם לא זכרתי בדיוק על מה, כי
היו מספיק דברים, אז לא ממש הופתעתי. אבל למה שבא לא הייתי
מוכן.
|
יום קר. רוחות חזקות שהביאו את המלנכוליה בעטיפה של חורף,
מורידות את כל החשק לעשות משהו, שוטפות אותו, מעבירות אותו
למקום אחר, שזקוק ליותר רחמים.
אדם צועד, על כתפו תלוי שק שקשור בחוט, לבוש בבגדים מחממים.
|
הייתי עייף. אמי לחוצה, אבי מרגיע, הטלפון המצלצל, האורחים
הנבוכים. הייתי עייף. נתתי להם להמשיך להתווכח ועליתי לחדר.
הפלאפון בינתיים הפסיק לצלצל, וצפצוף קצר נשמע, מודיע על
הודעה.
|
מאמץ את כאבי הלב הדואב
בפוך, קפה
ואליוט סמית ברקע
הריטואל הקבוע, וזיכרון העיניים
|
אני יכול לבכות גם בלי דמעות,
אני יכול להיות מלנכולי, גם בלי r.e.m ב cd.
אני אוסף את השברים בשקט וממשיך הלאה,
בלי רעש, בלי דרמה.
|
חברי חוטף כדור,
"איי נפצעתי" צועק איתו ביחד,
שמח שזה הוא ולא אני
זה לא אישי
זה רק טבעי
|
ואת רחוקה
דמות בתמונה
אשה עם תפוח אכול
מבקשת ממני להחזיר
את הגלגל המדרדר
את הזמן הדוהר
|
אני רוצה
להמשיך לנסוע על הכביש המתפתל
בשעה שבה הלילה מוחלט
לגמרי לבד
|
חלומות שחלמת כבר לא תספיק
וזה גורם לך להרגיש דביק
אז סע יותר לאט, כי אין מה למהר
גם אם תקדים אתה מאחר
|
אני לוקח את הזעם ומתחיל לעוף
חכה לי שם, פישר קינג
מעבר להרי החושך
חכה לי שם בסיבוב הבא
|
קוננו על דחיית המזח
קוננו על קנאת הדקלים
אמרו לי, האם גם אתם כמהים למים מתוקים?
|
הוא עמד על קצה הצוק
ללא בגדים, קוקו קטן מאגד את התלתלים
הסוררים שלו
|
מי לא נלחם בחלומות
מי לא סופר צללים
מי לא הולך בשנתו
|
לא משיב מלחמה
לא מקלל את המחר
לא נביא, לא שופט
כי אם מנגינת בין ערבים, סיטר מהדהד.
|
יורד גשם בחוץ
ואין לי שום דבר לחפש, כשאת נמצאת כאן
בואי ושכבי לצדי, כאן מתחת לשמיכה
נתכרבל בפוך ובדימוי האמריקאי של אהבתנו
|
אני מקפל את היגון ליציבה זקופה
מעצב את המילים שיסיימו את
תור הזהב שלי, את תקופת שלטוננו
|
[סוף-סוף הנוף גורם לי לכתוב
סוף-סוף הרוח לא מכאיבה]
|
אתה נושא תפילה לאלוהיך
אלוהים שזנחת מזמן
אתה שומע את קולך מנבא גיהינום
שבו אתה לא מאמין מאז היית קטן
|
אל הארכיון האישי (4 יצירות מאורכבות)
|
|
המציאות היא
בשביל אנשים שלא
יכולים להתמודד
עם המציאות
בוב דילן |
|
