|
"השתיקה שלי
זו הצרחה הכי גדולה שבי
השתיקה שלי
זה הכאב הכי כואב אצלי
וכשהשקט יפול כמו חול
קולי לאיש לא יגיע
אני יכולתי לבכות אבל
פחדתי שזה יפריע
השתיקה שלי,
זו הצרחה הכי גדולה שבי
השתיקה שלי
זה הכאב הכי כואב אצלי
וכשהשקט יפול כמו חול
קולי לאיש לא יגיע
אני יכולתי לבכות אבל
פחדתי שזה יפריע..."
(אביב גפן)
זאת אני...
הם ניגשו אליי ואחד מהם ביקש ממני סיגריה (כן, יש לאנשים נטייה
לעשות את זה...) אז נתתי לו. מה לעשות, יש לי לב טוב. הם
התיישבו לידי והתחילו לדבר. ואני, גם ככה משעמם לי, אז למה לא
לשתף פעולה?
|
דמעות שחורות מתחת
לחיוכים קטנים של אושר.
|
לא נותר כל זכר משהייתי,
נואשתי מהחיפוש המייגע.
לא נותרו בי עוד כוחות
את מצבי אי אפשר לשנות
|
לא יודעת להסביר את אותה הרגשה
את אותם פרפרים שכבר לא הרגשתי תקופה ארוכה
את אותה רגיעה, ברגע שאני שומעת את קולך
את אותו געגוע כשאני צריכה לעזוב אותך
|
תלמד להכיר בחולשותיך
שכן הן הדרך לחיזוק נשמתך
נכון, ישנן מהמורות רבות בדרך
האחז בי, אני כאן בשבילך
|
אנשים כמוך,
מזלזלים ופוגעים ללא אבחנה
אנשים כמוך,
אפילו לא מסתכלים על עצמם במראה
|
הוא מלטף,
ואת המגע שלך אני מרגישה
הוא מנשק,
ועדיין רוצה את הנשיקה שלך
|
אתה יודע איך זה להסתכל במראה
שכל מה שאתה רואה
זה עיניים עצובות
ריקות
|
כל כך רוצה לשכוח את אותה אהבה
ישנה, אבודה
כל כך רוצה לשכוח אותך
|
ברגע אחד של חולשה
לקחת חבל
וכתבת מכתבי פרידה
|
עוד דמעה זולגת
שוב אני מוצאת את עצמי בוכה
ובגלל מה?
בגלל אותה בריחה שלך?
|
ואני.. כלא מעכלת
נסגרת בחדר, נאטמת לכל העולם
שואלת, למה אני לא הלכתי
למה דווקא אתה
|
ושוב אותן דמעות
ושוב אותו געגוע
כאב
פחד
תסכול
|
מלטפת, חובקת, אוהבת
חושקת
מנסה להרגיש,
עד כמה אתה באמת איתי
|
מסרבת להאמין, מקווה
להתעורר בקרוב, שזהו רק חלום
אך המציאות סוטרת בפניה
מזכירה לה שלעולם לא תחזור
|
הכאב שבתוכי
מנסה לפרוץ החוצה
והוא כל כך קרוב לנקודת השבירה
|
אתה לא בכל מילה, אתה לא בכל משפט, אתה לא בכל שיר
אתה לא שם ולא כאן ולכן אני ריקה
אין לי מה לומר כי ליבי נשבר
|
הכעס גדול מהחמלה בתוכי
נשברת
משפילה מבט
בכדי להסתיר דמעה זולגת
|
הוא שכח את הדמעות והכאב
הוא שכח את הבדידות ואת החושך
כי עכשיו
אני עטופה בחלום
|
הוא..
הוא עדיין שואל ודואג
הוא עדיין אומר "אני אוהב"
ושעליי הוא חושב מתי שאיתך הוא שוכב
|
לו רק יכולתי...
לו רק יכולתי למחות דמעה של עצב מעינייך
לו רק יכולתי להבטיח שלא יכאב לך לעולם
הייתי עושה הכל כדי לא לאכזב אותך
הכל כדי לשמור על אותה תמימות קסומה.
|
נעלמת בתוך עצמה
הכאב קורע מבפנים
בשתיקה היא סובלת
את חייה שעוברים
|
אתה נעלם, ושוב חוזר לחיי
כמו סופת טורנדו שמסעירה רגשות..
כמו סערה בים, שלוקחת איתה אבדות.
רגשות, מחשבות..
|
לאהוב אותך
זה להכיר כל צד בך, כאילו היית חלק ממני
זה לדעת מתי צריך לשחרר אותך
ושיחררתי.
|
העצב אפף אותי
אך לא הזלתי דמעה
|
מנסה לשכוח, אך הלב לא מאשר
הוא לא נותן להקשר לאחר
ולמרות שאני עדיין מנסה
כל הדרכים מפנות אותי חזרה
חזרה אלייך...
|
מחשבות מצטיירות
מתוך השכול
כמו ביד עדינה עם מכחול...
|
חיוכים קטנים
שנועדו להסוות רגעים גדולים של צער
מבטים כבויים
שסופם לבסוף להתגלות
|
אושר פנימי עוטף אותי ברכות מלטפת,
מאמינה שוב,
מאמינה באלוהים
מאמינה בעצמי
|
מה אתה מבין ביחסים שלמים?
מה אתה מבין ברגשות כנים?
אתה רק יודע לזרוק מילים לאויר
אתה רק יודע לאנשים אחרים להעיר
|
חזרת, ואתה כאן
שלי
שומעת את הקול שלך
ומרגישה מנותקת - לא ממש כאן
נושמת אותך
חיה אותך
אוהבת אותך
|
אז אם האהבה לנו כל כך מכאיבה
איך זה הגיוני שאותנו היא מחזיקה?
|
היא לא תשמע יותר שקרים.
כשתתעורר אישה ימותו הדברים.
|
שונאת לחייך כשעצוב
שונאת להראות שטוב,
למרות שבפנים בעצם הכל שבור...
|
כותבת מילים סתמיות
על עוד כמה אהבות נכזבות
על עוד שברים בלב
וצלקות בנשמה
|
איך אפשר להתחיל מכתב,
מכתב שבו אתה נפרד מכולם, מהעולם.
|
נמאס להרדם לאותו החלום
לא יכולה להתעורר לאור המציאות של היום
לא רואה אור בסוף המנהרה
|
מבטים חלולים מעיניים קהות
נפש כבויה הכמהה אל האור
|
שתיקה צורמת
ומחשבות סופיות
טרם החלטה גורלית
|
אני לא מצליחה להתרומם
לא מפסיקה למעוד
נפילה אחר נפילה
ואני רק מתרחקת, נעלמת
|
היה לי אומץ. הורג. ממית. רוצח.
היה לי חבל.
עשיתי את זה.
|
שורות סתמיות מתוך שירים טפשיים על אהבה
עוד משפטים שטחיים מתוך סיפורים של אלמונים
מה הם יודעים בכלל?
עליה... על האהבה.
|
גופו השברירי
מונח על כף ידי העוטפת
ונשימתו העדינה
אט אט נעתקת.
|
כל כך הרבה זמן רציתי לבקש סליחה
סוף סוף ביקשתי
אני מקווה שתסלח
סליחה
|
מביטה באקדח, בכדורים שמונחים על השולחן
מסתכלת במראה, מבט אחרון לפני שעוזבים את העולם
מחזיקה את האקדח, כל כך עוצמתי, כל כך קר
מכוונת, האצבע כבר על ההדק...
|
רוצה לכעוס כמו כולם
לדעת להוציא הכל החוצה
רוצה לצעוק, לבעוט ולשבור דברים
רוצה להשתנות אפילו לרגע
|
זועקת
אבל אף אחד בעצם לא מקשיב
אף אחד גם לא מסוגל להבין
את מה שהולך לי עמוק בפנים
|
יושבת מול דף ריק
ריק בדיוק כמו החיים שלי
מנסה לקרוא בין השורות
הריקות
|
מפחדת,
לאט לאט, הזכרון מתעמעם
דמותך מתערפלת מתוך זכרוני
לא רוצה לשכוח
רוצה להנציח את הנשגב מידיי
רוצה להנציח, אותך
|
היום, בשבילך,
אני כאויר - ולא לנשימה
|
שוב אותו הכאב
שוב אותה צביטה בלב
שוב הדמעות זולגות בשתיקה
שוב הן זולגות בגללך
|
הדמעות מצטברות בעיניי
הכאב ניכר בכל תנועה ובכל מבט
אתה יודע שמתי שאני שותקת,
משהו לא בסדר
|
תלחש, תדבר, תצעק, תבכה
רק אל תשתוק.
|
תמיד מנסה להבין,
למרות שקשה להבין וכואב,
לא מפסיקה להאמין באהבה,
למרות שבסופו של דבר,
היא קורעת את הלב.
|
אז איך אפשר להסביר את הפיגועים? איך אפשר להסביר את זה שכל
יום נהרגים אנשים בתאונות דרכים? איך אפשר להסביר שהחיילים
שלנו (שלנו!), שבסך הכל מנסים להגן על "ארץ הקודש", נהרגים?
איך אפשר להסביר את השואה, את כל הרעב והעוני? הרי אנחנו "עם
סגולה", לא?
|
כל הפעמים שהיא התדפקה על דלת ביתך, כל הפעמים שהיא ידעה שאני
נמצאת איתך, ועדיין ניסתה להכנס אל בין הסדינים שלך, שלנו.
כל הפעמים שהיא היתה אומרת לי שעוד תהיה שלה, שאני שום דבר
בשבילך, שאני סתם שגעון רגעי ושבטח זה יעבור לך בקרוב.
|
נכנסנו לחדר, כולם מתמקמים על המיטה ואני יושבת על הריצפה.
מסתכלת על כולם מלמטה, כאילו הם טובים יותר ממני, כאילו לא
מגיע לי בכלל לשבת איתם. איתי בחדר חברה טובה ושני ידידים.
ואני...? אני מרגישה לבד.
|
אז מתי שאתה שואל מה קרה ולמה אין לי מצב רוח יותר כשאני איתך,
אני שותקת, כי אני לא רוצה להרוס לך, אני רק רוצה שיהיה לך
טוב, רוצה שתהיה מאושר. אז אני שותקת וסובלת... סובלת, בשבילך.
|
אורן חיבק אותי. אתה יודע, הרגשתי כל כך טוב בין ידיו המחבקות,
העוטפות. הרגשתי בטוחה. אבל לא כמו שהרגשתי איתך. הגעגוע לא
אמור לעבור מתישהו? ומה עם האהבה? היא פשוט תישאר שם לתמיד?
אתה הורס לי את החיים!
|
אז איך שמים את הכל מאחורה? איך מעלימים את כל מה שהלך בתוכי
מאז ועד היום? איך לומדים להתרכז במה שקורה עכשיו ולא במה שהיה
אתמול או במה שיהיה מחר? לא יודעת, אבל שווה לנסות, לא?
|
נמאס לי להיות לבד, אבל כל כך מפחדת מה'ביחד'.
|
וכאן אני נזכרת בשיר של קורין אלאל, שהולך ככה: "בזיכרון אשר
דוהה בתוך הלב כואב". זה גם ככה כואב, אז למה שהזיכרון ידהה?
יותר טוב שהוא ישאר, לא?
|
באותם רגעים הרשתי לעצמי להשבר, להתפרק. לבד, בחורשה, ליד
ההריסות של אותו בית נטוש שבו לקחת את חייך. אם רק היו הורסים
אותו כמה ימים לפני ולא יום אחד אחרי... הכל היה נראה אחרת
היום.
|
אני רוצה להתנתק קצת מהתחושות שעוברות בי. להתנתק, לא לשכוח.
אני בחיים לא אשכח אותך. אני פשוט לא מצליחה להתקדם בחיים שלי,
אני עומדת במקום. ולא במקום טוב אני חייבת לציין.
|
אני כבר יכולה להגיד את זה, את המילה ההיא שלא יכולתי להגיד
כמעט שלוש שנים. יכולה להגיד אותה ולא להתחיל לבכות, או לעצור
באמצע. התחלתי להתרגל לעובדה שלא תחזור, אפשר אפילו להגיד
שלקבל את זה, למרות שעדיין לא הבנתי למה עשית את זה, למה
התאבדת.
|
אני מפחדת שחף,
כל כך מפחדת שזה כואב
החלומות שלי כל כך אמיתיים שאני לא רוצה להתעורר מהם
אך המחשבות שלי כל כך ברורות
שאין מהן מנוסה
|
הסתכלתי על אמא שלי, העיניים שלה היו נפוחות מבכי, מלאות
בדמעות עצורות. הייתי בטוחה שעשיתי משהו, שאלתי אותה מה עשיתי,
(באמת מה כבר יכולתי לעשות שייגרום לכאלה דמעות, לכזה בכי...)
ניתקתי את הטלפון. ואמא... אמא שותקת, מרכינה ראש.
|
|
|
אריק שרון ראש
ממשלה? אפילו לא
באנציקלופדיה
שלנו.
האנציקלופדיה
בליטניקה. |
|
