|
קצת קשה לה לכתוב על עצמה.
מהן 17 שנות הכרות בכדי להבין ולהחליט מה היא ומי
היא באמת...
אז אני אכתוב עליה:
מוזרה פה ושם.
נוטה למצבי רוח מוגזמים אבל נהנת מהם, היו באשר הם.
נפגעת בקלות. כי התברכה והתקללה ברגישות יתר. אבל אף
פעם לא מראה את זה.
אוהבת לאהוב ומחפשת אחר האחד שיחזיר לה את אותה
אהבה.
עד אז היא כותבת כאן מהרהורי ליבה ועוד כמה מילים
שהתחשק לה להשפריץ על הדף.
צלצול הדלת מקפיא אותי לרגע, לא יכול להיות שזה אתה כי רק תשע.
אבל מה אם כן?
|
בדירה ממול גרה נערה טרייה. משקפיי שמש כהים על מצחה, גופיה די
צמודה, ליפסטיק שקוף ורך, שרשרת שזורת פרחים וחיוך יפיפה על
הפנים. כזאת היא יצאה גם היום מדירה. צועדת נמרצת, שועתת במורד
המדרגות, משאירה אחריה ענן בושם רענן.
|
הוא מתקרב אלי. פירור לחם תלוי בקצה שפמו הסבוך, ורוטב אדמדם
מרוח מזוית פיו הלאה. הוא נשען עם כל גופו הכבד והמסיבי על
השולחן. רוקן לעברי עד שאפינו כמעט נפגשו.
|
בבניין אכול היסודות, המתנשא בנדנוד וצליעות מה, אל המרומים,
אותו בניין לו אני קוראת "חיים", ישנו עמוד אחד כסוף שעוד לא
החליד ואינו נוטה ליפול.
|
"אנחנו הולכים לשחק גולם במעגל?" תגידי שלא. "זה בכלל לא משחק.
אלה החיים. סיטואציות שלמות חולפות בלי שתשים לב שאתה גולם
במעגל". "מי יהיה הגולם?" נראה. "כולם מכירים כאן את כולם?"
"נראה לך? אף אחד לא מכיר כאן אף אחד וגם לא יכיר.
|
בוקר טוב.
קמתי, חלמתי חלום והתעוררתי.
חלמתי שאני יושבת זקופה, ישיבה מזרחית, נוחה, על מצע רך ונפלא.
אבל הגב שלי, הוא לא רק שלי. מחובר אלי גב אחר ואני מחוברת
אליו, כי זה אותו הגב. וראשי נשען כבד על ראש אחר, חם, ובאותו
הזמן תומך בו גם, בראש ההוא.
|
הוא עבד שם בתור רופא, למרות שמעולם לא עסק ברפואה. תפקידו
הסתכם בתקיעת מקלות לגרונם של ילדים קטנים. היה לו כישרון טבעי
לכך.
|
זה היה סתם עוד אחד מאותם ימי חמסין נוראים. אמצע הקיץ, מזגן
מעפן, שלא מפסיק לטרטר ומקרר בקושי. החלטתי לצאת, לא בטוח לאן.
בחוץ היה אותו החום המחניק. חשבתי שכדי, וגם יפה מצדי, ללכת
לבקר את אוסנת שדודי חבר שלי הכניס להריון ובחר כמו טיל לטקסס
ברגע ששמע על כך.
|
בהינף יד אחת קלילה. משהו לחץ על המתג הנפלא וכבה לי את
הכוכבים.
|
שלושת הדובים ששרו כעת בבעיה חמורה, מסתבר שדובי הקטנטן גדל
בין לילה, ולא המיטה שלו, גם לא הכיסא שלו מתאימים ובטח שלא
קערת הדייסה שלו משביעה את בטנו המקרקרת. למרות שהכביד עליה
ליבה לא עצרה זהבה לעזור ל"ג'פטו" בהכנת מיטה גדולה דיו לדובי
הקטנטן.
|
מבחינתכם זה לא משנה, כי אלה בכלל לא חיים אלה, אתם סתם
מתכוננים ומכינים את הנפש הטהורה, כי אתם הרי בדרככם לגן העדן
הנשגב.
|
אני הילדה הכי גבוהה בכיתה. ויש לי שיער, עור, עניים וגם
מחשבות בחום - מוקה, שוקולד ותמר. שתי שיניים חסרות, אחת בכל
צד של הפה. כפות ידיים די גדולות. ופופיק חמוד, מאלו שנכנסים
פנימה בלי הבליטה שיוצאת. אני האחת שמתגעגעת לתקופות פשוטות
יותר. יושבת וחושבת על ימ
|
"חופרת? כאן? אני אפול פה בלילה, זה בטוח."
"לא, אחר-כך היא תכסה את הכל. לא תיפול."
"חופרת ואז מכסה. למה זה?"
"היא תסיים את העניינים שלה, תזיז כמה פיסות אדמה למטה, עם
האצבעות, ואת השאר כבר מחר, מישהו יעבור ויזרוק עוד חול לבור."
|
מה יש פה? כיסא עץ ישן. התפרק כבר וכבר הדבקתי. מרצפות
מרובעות, אבנים שזורות, מוטבעות על גביהן או בתוכן. ואותי,
יושבת על הכיסא הישן שעומד בצורה אנכית, מן הסתם, כלפי המרצפות
המרובעות.
|
טלפון.
אני רבע ישנה, וכל השאר ערה. לקום? יש לי את כל הזמן שבעולם
לישון אחר כך. ומה אם אני לא ארדם?
|
בא לכולנו השובב, תוקף בזמן הכי לא נכון, באכזריות.
|
- דר...
- מה? אל תתחילו!
- דר...
- מה???
- דר, את רעבה. דר, את מכוערת. דר, את מגעילה. את שמנה. דר...
את משעממת. אף אחד לא אוהב אותך, דר! אף אחד...
|
הדבר הכואב ביותר. שכולנו עוברים שוב ושוב. עד...
|
בדירה החשוכה, בחדר המדרגות, מצלצל בדלת, והיא קוראת מי זה,
אני לא עונה אז היא צועקת שאני אכנס כבר ומוסיפה: "מטומטם".
|
אל האדם הכי חשוב לי בעולם.
האדם היחיד שאני אוהבת בלי תנאים. שאני מבינה מבפנים.
אני רואה כל מהלך, הולך ונבנה. צופה ומצפה.
ובכל זאת, זה האדם, מפתיע אותי יותר מכול.
|
איפה אותה ילדה עם שן חסרה בחיוך.
איפה הנערה עם הברק בעיניים, שנשתקפה אלי מהמראה רק אתמול...
|
לא משנה לי העובדה: אם ערה אני או ישנה,
שכן אני חולמת תמידית את דמותך.
|
אליך חייל אחד.
אתה, ההוא, החסון במדים, אתה ששומר בלילות חשוכים.
בוא כבר הבייתה. מאוחר.
ספר לי
|
את הדבר היקר לי מכל. נתתי לך.
הלב שלי, הוא שלך.
|
רבתי איתך ואני ברוגז. אבל אתה כמובן לא יודע מזה. זאת השיטה
שלי מאז ומתמיד. שיטה שאני לא יכולה לשנות. שיטה מפגרת
ותינוקית, שיטה של לברוח ולא לדבר על הדברים ולא לפתוח את
הנושאים הכואבים. רק על הדף, על הניר הלבן, שבעצם הוכתם
בדמעות:
|
לא לכל אחד יש מלאך משלו. ואם יש הוא וודאי נפש טהורה של אדם
קדוש וטוב שעזבה את גופו כשנפטר וכעת היא מסתובבת בעולמות
אחרים ועוזרת לנו, החיים. אבל לי יש מלאך אמיתי וחיי ונושם.
|
מה כותבים לך כשאתה אינך? והכל ממשיך בלעדיך, בלי בושה.
רק אני נעצרתי. מה אומרים לך כשאין אתה נמצא. איך נוגעים בך
מבלי להרגיש את גופך החם, המוחשי. איך אוהבים משהו שלא קיים?
|
סוס הים שנתתי לך אתמול, שכחת אותו כאן. והקטנטן הזה, מכווץ
עכשיו בתוך עצמו, כמו תינוק. אולי קר לו? והכפית שהבאת אתה לי,
הוא שוכב בתוכה, על חלקה הקעור. אין לו עיניים והוא רזה. על
גופו שפיצים, קוצים חומים וזנבו המגולגל כמעט ונוגע באפו
המאורך.
|
סבא כאב לך הרבה? איפה כאב יותר, בגוף או בלב הממעיט ומאיט
פעימות?
סבא אני מתנצלת בשם סבתא ובשמנו כולנו שנפרדת מעולם זה בכזו
עייפות ויאוש, בבושה ותיעוב, בהשתוקקות, ברצון ללטף את לחיי
ילדך רק עוד פעמים ספורות. אני מצטערת שלא ניתנה לך האפשרות.
|
|
|
"לה לה לה
לה לה לה לה לה
לה לה
לה לה לה לה לה
לה
לה לה לה
לה לה לה לה
לה"
קיילי מינו,2001 |
|
