|
רוב חייה פחדה פחד מוות מהכתיבה.
גם כשכתבה זה היה מתוכנן כך שאפילו היא לא תוכל אחר
כך לקרוא ולמתוח ביקורת.
אבל עכשיו-
רגל אחת מציצה אל מחוץ למרחב הנוח החסר סיכונים
נוגעת לא נוגעת בטריטוריה לא מסומנת עבורה.
היא מרגישה שהיא מתחילה קצת מאוחר ובגלל זה לא
משופשפת. אז בבקשה-
תקטלו, תבקרו, תעירו הערות
תנו לי הזדמנות לגדול
תודה.
באותו הרגע חזרתי לשליטה. התבוננתי בעצמי גוער בי על שככה נתתי
למודעות לחמוק. התבוננתי כעת בכל פתיל של מחשבה וברצף
האסוציאציות כאילו שאני בוחן תופעת טבע שלא קשורה בי. הרגשתי
שאני רואה הכל בבהירות.
לא היה לי מושג קלוש שיקרה מה שקרה מאוחר יותר.
|
לא רוצה חברת אדם
גם לא חוה
|
גזע המוח שלי קבור באדמה
כל שנותיי הערות הערמתי עפר
להסתיר את הגזע הגולמי
|
עץ הדעת הארור
למה עלי לאכול מפרותיו
ולהיפרד לתמיד מהתמימות הנפלאה
וממך,
|
שרירי הבטן כבר תפוסים
העפעפיים עייפים מלדכא דמעות
מיתרי הקול ברעד תמידי,
כאילו מקווים למנוע
את פרוץ הזעקה
|
|
|
כששלי במחזור
היא משתמשת בבמה
חדשה.
החבר של שלי. |
|
