|
היה לי בכל זאת זיכרון מטושטש אחד. שתי דלתות גדולות עשויות
עץ. הן ניצבו זו מול זו וכוח עליון כיוון אותי לדלת השמאלית
שעליה היה חרוט ציור בצבע כתום-אדום של להבה גדולה.
|
פעם הייתי אחת מהם, אחת מכל האנשים שצוחקים ובוכים, אוהבים
ומתגעגעים ועכשיו הם רק התפאורה שלי והיא שם, משחקת את הדמות
שלי בין כל האנשים.
|
"אני יודעת שגם את רוצה", אני לוחשת. "את רוצה שאגע לך בעור
הרך ואעביר את היד בשיערך הרטוב", אני ממשיכה.
היא מחייכת ואני מתמוגגת. מושלמת. היא פשוט מושלמת.
|
עטפה צווארו בצעיף ארגמן
הצמידה עורפו לחיקה
נשמה נשמתו
נשם נשימתה
|
כעת, מאבקן של האדוות הוא.
|
יושב יחף מתגעגע
יושב יחף ולא יודע
גם היא שם בשדות
עוצמת עיניים מפחדת לראות
|
שפתיים אדומות דקות
שפתיים אדומות קפואות
והדמעות מוחקות כל זכר לחיוך
חיוך של נסיכה.
|
שקופה כל-כך וזעירה
לא יודעת בדיוק לאן לפנות
ומה יהיה גורלה
|
אם אצעק מישהו ישמע
מישהו רחוק
אם אצחק מישהו ישמע
מישהו רחוק
|
|
|
"לא מול הילדים
מותק...."
טם בל, אב גאה
לאף אחד. |
|
