|
יש שוברי גלים עשויים לבנים-לבנים.
קל להבין מדוע הם דולפים
|
דמעותיי פזורות
על כל הכרים
בבית שאין לי שינה בו.
|
מטוטלת ירח
מהפנטת
את עיניי חולות הים.
|
מיטת מסמרים ירוקה
ושמיכה של תכלת.
הה, מדקרות העונג!
|
וכמהה עד צמרמורת
לרוח בעלים.
|
על פנים מוכרים, הלומי מלחמה
שהשאירו את לבם
מעבר לחומה.
|
שכם מתפשטת כמו גידול סרטני
גרמתי לאמך לצוף מלבך
אל שפתיך.
|
הולכת על אדום-לבן
תרה אחרי ברז כיבוי האש
|
והלחי
רוצה להשתפד
על מיטת מחטיך
|
גם מבעד לזגוגית עבה ועכורה
תוך כדי תנועת הגלגלים
ומבעד למדים, כמו כריכה דקה
אני מכירה אותך.
|
אני הייתי הראשונה לראותך
מבעד כוונת, בחשכת ימינו.
|
עורבים ניתזים אל שחר חם
ומתאדים בקול תסיסה.
שתי טיפות אחרונות של תה בחלב,
כבדות
|
אני אוהבת כשירח מתרכך
ואתה מסיר את השריון
וקורא לנו
לרחוץ בו אתך.
|
בואי נלך בדרך כל עפר
ונחצה את העיר השחורה
תראי, הנה אבן שיש לה שם
|
במקום בו הים
מלחך את הקרח
|
יש בינינו דלת זכוכית
והיא פתוחה כדי סדק
|
במקום בו קפצה עליך האש
ילדים קופצים למים.
לצומת שהיה רק מספר במפה
יש שם - היית מאמין?
|
הלילה אנו שותים
לכבוד האיפוק
תן לי עוד מהאדום האדום הזה
להרטיב את השפתיים.
|
אתה, ההולך בתוך ההמון
ומחפש בעיניך את הגגות
האם תבחין בי פוסעת לקראתך
שיער פזור, פנים גלויות?
|
לדמיין את חיוכו לפני ואחרי
ארובת עינו המדממת.
לעצור נשימה, לחשוף את החזה
ולשים את הלב על כוונת.
|
מתלבטת לסגור
לא לסגור את השער
|
שרידים של חורף
על ראשי ההרים
משיבים תפילות לגשם
|
יש אבנים שאין להן הופכין
ועדיין שואבות.
|
חיות רעות בדרך אליך
מסתערות על אנשים
רעים יותר
ידי מלטפת דמם הגועש
|
בלילות אתה קם, ונופל
על עוד בית ארור
ואני מתעלפת בעיניים פקוחות
פוחדת לבלוע כדור
|
הם בנו בית על גבעה ירוקה
בין נתניה לשכם,
מקום טוב באמצע.
|
באת אליי כפי שזכרתיך-
צוחק
|
הם שוטפים עליי כמו שאתה
היית מחבק -
פתאום.
|
כשצריך להתגעגע ימים
הגעגוע נפרס לפרוסות דקות
|
בחצות הלילה אני קם ונוסע
למען תראי כל חלום עד סופו
|
מודה אני בפני ילדים
שלא שאלתי די
בפני מורים
שלא עצמתי עין
|
אתה יודע היכן
מצטנן לו הלילה
בין שמיים צלולים
לאדמה יבשה.
|
הייתי רוצה לשתות את ריח היסמין
לסחוט על עורי את לחות הליל
|
אוטובוס קטן מתפתל, מתעכל
בנבכי מעי שחור, מהביל.
בחלונות - יש
|
אני רוצה, אחרי לכתך, לכרוע על ברכיי
בפני הוריך, ולומר,
|
מרחתי לחם לבן-לבן
בגעגועים סמיכים
מתוקים, מלוחים.
|
הדרך אל עצמי התפתלה במזרח
האמן, המונסון לא רומנטי כל-כך.
כשיש באוויר יותר מים מאוויר
הנשימה
|
שוב שנתי חמקה, הסתתרה
בין דפיו של ספר
שוב הסטריאו לא בלע
את קולות הליל
|
צרצרים מנסרים את האוויר האפל
הקשר נושף באוזניי
וגחליליות מסתחררות, כמו כדורים
|
יש לי סוס בהיר
שאותי מדהיר
דרך כל הפקקים של העיר
|
הגשם מרווה זרעים צמאים
ומפורר את הטרסות.
מעלה חיוך, מוריד
דמעות מאובקות.
|
אוכלת את פסלי המרציפן שעשינו
החזיר שלי, הענבים שלו.
|
למה לך שאהיה רכה?
לשם כך יש לך כרית
לישון עליה לרווחה
|
דבש הלילות ניגר על עורי
גם תחת שמיכת הפיקה.
|
ציפורים מפריחות סימני שאלה
נהמת מזגנים
|
אני מקנאה בעפעפיך
שמסתירים ממני את השמים.
|
הצלקות שלך מעבירות בי רטט
של דקירה.
רק תביט בי.
|
צלצל בקומך
שאשמע את קולך הסדוק
מבקיע
מבין קורי שינה
|
שרף מתוק מטפטף
על השבבים החשופים
נשיקות-נשיקות
נדבקות-נדבקות
לחיבוקים-חיבוקים.
|
מסוק נושא אותו למעלה והרחק
אבל הצל שלו ארוך.
הצל הזה, המרצד על פני יודעיו
הוא הבורא חיוך
|
אוחזת ידך בחושך, מחפשת
את הטבעת שחייבת להיות שם.
מוצאת רק צל לבן.
|
אל הארכיון האישי (1 יצירות מאורכבות)
|
|
לא תגנוב
מעניים
עשרת הדיברות
1.2
|
|
