|
ציירת ומשוררת, דלוקה על יערות עצים ושדות, אוהבת
אדם אמיתי, מבשלת רוקדת ולא יודעת לשרוק, מאכילה
יונים וציפורים בעונג חגיגי, גרה על גג ובוהה
בשמיים, מאמינה שריאליות צרופה היא הכרת תודה ואושר.
לאחר מכן העמיד אותי ועמד מולי, מכנסיו פתוחות והוא דוחק איבר
קטן ונוקשה בין רגלי.
הוא לא חדר פנימה והנוזל החם שפרץ ממנו נזל לאורך רגלי ונספג
בגרבי המלמלה שעמדו קפואות בתוך נעלי הלק החדשות.
|
על אחראיות
בעד הזכות
דיברנו כבר?
על שום דבר
עוד לא אמרנו
שום דבר.
|
והכלבה?
מה היא עשתה שם במיטה
ומתי היא ידעה
שהאישה אשר שוכבת שם בצד
איננה כבר
והיא לבד
|
מישהו קרא לך לא שמעת
יש חיות שמחכות לעד
תני לי יד תני לי יד
|
והפירואט הבא בדרך למטבח
קורא תגר חרישי
על הגשם
|
אל תשאלי אותי : "האם עוד קיימים
בעולם העצוב הזה
אנשים ששרים שירים?"
|
לקראת החודש השלישי מצאתי את עצמי בעיקר לבד. הייתי פותחת את
הבניין העזוב ביפו העתיקה (מועדון הלילה "כליף") שהושכר עבורי
כסטודיו למשך זמן זה, מטפסת לקומה השלישית בחושך, מדליקה
אורות, מוזיקה (בעיקר הרקוויאם של פורה) ומוצאת את עצמי לבדי
מול מטלה מדהימה...
|
בהיעדר חלון, אור, ירוק בעיניים, this will do.
|
כמו עדות חיה, הוכחה יפיפיה, למתנת הבריאה.
|
ובבוקר לפתוח עיניים של ילד: הנה - הפלא עוד כאן.
|
ותמיד חוזרת ליער החלומי, לדרך הלאה, לנקודות האור.
|
והנה הוא צומח מחדש: ירוק ואוורירי, מתוך החדלון, בתוך האור
שמסונן בין העלים, ועכשיו הציפורים באות.
|
כנף ימנית של טריפטיכון
שמן על בד
80x40
|
המורה המופלא שלי, שגילה לי את הפלא שמתחולל בתוכי.
|
ולא רק להיות ביער - לעוף דרכו.
|
שמן על בד
ציור מזכרון ילדות.
|
|
|
מישהו ראה את
הסרט האחרון
שלי, "איפה
הפוקוס במצלמה
הזו?" ?
קומיצה, במאי
כושל. |
|
