|
היא ששוכחת להשתדל ולמתוח את החיוך עד השניה
האחרונה... בעיקר כשהיא עצובה.
שנורא אוהבת להיות תמימה.
היא שרב הזמן לא ממש יודעת מה זה אומר "להיות
עצמה"...
היא שמגששת בעיניים עצומות אחר החופש המוחלט ומשתדלת
באופטימיות.
היא שלאט מבינה עד כמה בדידות היא רגש קיומי.
היא שאוהבת לתת שמות של בנות לבנים ולהיפך...
היא האני שלי ( =
יצירות הכי טובות (לדעתה כמובן): פז'ו כחולה, רגע
לפני נשיקה, ישראלים בחו"ל
ואז היא ירדה איתו מהאוטובוס, בדיוק באותה תחנה, ואמרה לבעלה
"הנוער של היום... פשוט בושה וחרפה!"
|
"אני חושבת שהגיע הזמן" היא אמרה וחייכה. אם לא היית מכיר אותה
היית חושב שהיא מתכוונת למשהו טוב.
"הרי מיצינו, לא?" היא שאלה, עדיין מחוייכת, שלווה כאילו
דיברתם על פסיפלורות.
"כן.... יש קצת הרגשה כזאת" ענית והסתכלת בדיוק לא עליה.
|
נאבדה, אבדה, חלתה, נגנבה, אולי נדרסה, חביבה, נעימה, בקיצור:
דרושה אהבה!
|
"אה... סליחה, אדוני?" אני שואלת בגרמנית עילגת. "כן, במה אפשר
לעזור?" הוא עונה לי באנגלית, אני נושמת לרווחה.
"מכאן יוצאת הרכבת לאינסוף?"
|
הוא בעט בשמיכה ודפק על השעון המעורר, פעם אחת ואז גם פעם
שנייה. הוא הוריד את רגל שמאל ולפני שנגע ברצפה הוא פתאום נזכר
והחליף אותה ברגל ימין.
אחר כך הוא נעמד ולבש את מה שאמא הכינה לו אתמול על הכיסא.
דגמ"ח וחולצה בהירה עם הדפס של איזו חברת גלישה.
|
הזהות היא ברורה - יש צילי ויש גילי. יש היא ויש הוא, יש אותו
ואותה. אין מה לנסות למצוא משמעות בזיווגים כי בסך הכל הם כולם
די דומים. שומה פה, עגיל שם, עוד שיער, פחות פטמה - באמת שום
הבדל מהותי או נורא.
|
אני אקשיב לה, כמו תמיד, וגם אתן עצה או שתיים. אולי היא תזיל
דמעה, אולי היא סתם תדבר שטויות מהבירה. אבל אני בכל זאת
אקשיב, ואלטף את הראש הבלונדיני שלה.
|
אני בטריקו, אתה במכנסיים קצרים. נוח לנו, למרות ואולי בגלל
שאנחנו בחדרים שונים. אתה בוהה, אני מחייכת. אתה כבר לא שם לב
לדקויות שעוברות בינינו.
|
לא אשכח את הדמעות שרצו להן על לחייך,
את הבכי שהתפרץ ממך,
את טעם העצב העמוק מכל,
את טעם האובדן.
|
בעיקר מה לא - למדתי מכם
למרות שלעתים גם למדתי מה כן.
|
המכה מהדהדת,
הנחיתה כבר לא רכה.
הנשיקה נמרחת,
האדום דהה.
|
החיים כל כך קצרים,
והדלת עדיין פתוחה
קוראת לה
מזמינה.
|
אז הפקרתי את עצמי
בידיה.
היא לקחה אותי בשתי ידיה,
התקרבה,
ונישקה.
|
קצת
חוצפנית
קצת מל
שנית, קצת מאחרת
קצת דומה, קצת אחרים
|
כמוך רבים;
רואים, מזוגגים,
טועים ותוהים
מצליבים מבטם
שמתחבר לקרניים של שמש.
|
להתאהב בעצמי כי אם אין אני מי לי.
בתמונה, בשיער, במבט,
אני - תראי כמה יפה את.
|
מנגנת מקלדות. זה מה שאני. וגם זה, בינינו, לא בהצלחה יתרה. לא
הכי יפה ולא הכי מוכשרת, לא הכי חכמה, לא הכי אינטליגנטית, לא
הכי נחמדה, לא הכי מצויינת, לא הכי מעניינת ובאופן כללי לא
הכי. בינונית, אבל גם זה לא הכי, יש יותר.
|
אחי, אני חושבת שאני מאוהבת. כן, חשבתי על זה די הרבה זמן וגם
הפכתי את זה כמה פעמים והגעתי למסקנה הבלתי נמנעת - אני
מאוהבת.
|
זיעה ניגרת על גבו, שמש קופחת על ראשו. הוא מוריד את המדים
השחורים ולרגע נחשף העור הבהיר, הספק שזוף-ספק מלוכלך של החזה
שלו. הוא מחליק על עצמו את הגופיה המודפסת מהישיבה וחשופות
נשארות רק הכתפיים.
|
כמו למשל להחזיק לי את היד כשאני נרדמת לידך במכונית ולנהוג
ביד אחת, לאט, רונדלים ברחובות הקטנים של תל אביב. כדי שאני
ארגיש קצת יותר טוב. וכי קצת איבדת את הדרך...
|
חברה שלי יפה. יש לה עיני חתול ירוקות-חומות ושפתיים דקות
ויפות, שמחייכות חיוך פאם פטאלי כובש וחצוף.
היא גם כוסית. מידה XS, ציצים בינוניים וחמודים כאלה, בדיוק
בגובה ובהיקף הנכון.
|
זה כאב לי לראות אותו ככה... בנאדם שתפסתי ממנו חזק, מאיים, כל
יכול, לפעמים אפילו הערצתי... יושב עכשיו בכיסא גלגלים. זה היה
כאילו כל האצילות שלו עזבה אותו, כאילו פתאום הוא בלי ההגנה
הזאת שתמיד הרגשתי מרחיקה כל גורם חיצוני... פגיע.
|
אני בדרך כלל כותבת כשאני צריכה לברוח.
אני בדרך כלל עושה את זה עם מוזיקה מאוד חזקה וקיצונית.
סוגת הכתיבה בדרך כלל תלויה במידת הצורך שלי לברוח.
היום אני צריכה מאוד לברוח, אולי אני צריכה בגלל זה לכתוב
שירה.
|
כל אחד חייב לפחד. פחד מניע אותנו, הוא מהווה לנו מעין מנגנון
בטיחות, רשת ביטחון... ריתמה? הפחד הגדול ביותר, של כל בן אדם
שפוי - הוא לאבד שליטה על עצמו.
זה אותו הפחד, הפחד לאבד שליטה
|
לעקור את הלב מתוך בית החזה שלך, להטיח אותו במזבח ולרטש אותו
לחתיכות קטנות.
כמו יוליה.
להרוג אותך.
|
אני כל הזמן דואגת, שיום אחד אני אצמח כמו אמא.
זה כמו מעין נחשול שמשתלט עליי ואין לי שום דרך לעצור אותו.
הוא אוכל באיטיות את הילדה שבי, אותי, ואת כל התכונות הטובות
שקיבלתי מאבא
|
הבעיה עם השדון שלי היא שאני יותר מדי קשורה אליו...
ולפעמים אני מתאמצת למצוא לו תחליפים זולים,
אתם יודעים... תחליפים בצורת בני אדם.
|
כמה מהר שאני נדחית, זה פשוט מעורר חמלה.
השפלת מבט, טלפון, משפט, התנצלות, התחמקות, דקה.
|
כי יש עוד הרבה סיפורים שהיא לא סיפרה לי והמון עצות שהיא בטח
לא נתנה לי וכל מיני דברים שאני בטח עוד אעשה וכל כך הייתי
רוצה לספר לה עליהם.
|
היא מתגעגעת לזה,
ידיים בידיים...
|
לכולנו אלוהים אחד - קוראים לו כוח עליון.
נוצרים, בודהיסטים, יהודים, יוונים קדמונים - כולם אוהבים
אותו, כי הוא פותר לנו את הקיום.
יש כבר כמה אמיצים, שמודים באמת המרה, שאנחנו לבד כאן למטה. הם
לא רבים, אבל בניגוד לכל המאמינים - יש להם מכנה משותף.
|
אל הארכיון האישי (24 יצירות מאורכבות)
|
|
כשחטפו אותי,
ההורים שלי פעלו
מיד. הם השכירו
את החדר שלי.
וודי אלן |
|
