|
דניאל, יליד 1973, החל לכתוב למגירה עוד בשירותו
הצבאי, ככלי לביטוי העוצמות הרגשיות אותן הוא חווה.
He remembered the first time he had seen her, 23 years a go,
he had been lying in bed, in the intensive care department
in the hospital, still muzzy from the drugs , not fully
consciousness.
It was two days after they had brought him there.
|
אלו היו הימים האחרונים של יוני, סוף כיתה י"ב, הבנים היו
הולכים בלילות לחוף השרון לשחרר קצת אנרגיה ולהתכונן לקראת
הגיוס.
כל הזמן עסוקים בויכוחים חסרי משמעות איזו יחידה יותר קרבית,
יותר טובה.
הבנות, חלקן הצטרפו לריצות על שפת הים, אחרות היו מנסות להעביר
|
לפעמים אני מדמיין,
תיאטרון,
שני שחקנים, אני ואת.
לפעמים אני מדמיין,
|
חוזר אל ימי טרום ילדותי,
אל המקומות בהם היית
חבוקים, מפוסלים בצבעי הפסטל אותם אהבת
על בדי הכותנה הכלאוים בין חתיכות עץ האלון,
|
אהבתי אלייך
מתפרצת
גועשת
שלמה
בטוחה
|
אהובתי,
בואי
גלי עמי חסד עלומייך
|
איך זה שכוכב נופל?
שאלה ילדה קטנה
|
עת בציר עלומייך
קסמי נעורייך
נגעו חיי בחייך
ולבי עוד לא שך
|
אני זוכר,
אמרת שהשיר מאוד עצוב
מאז עבר כבר זמן
עברתי,
עברנו.
|
ואז ביום אחד אמרת לי שלום
ורצית שאלך למקום אחר
ושום מקום כבר לא יהיה בית
משפחה, ילדים, חתול וכלבה
|
בהווית הימים,
גלים מתנפצים אל מול האבן
אל מול האבן הקרה,
|
בתשוקותי אלייך
ראיתי את גופינו מתאחדים
|
מתאחדים
חשופים,
עירומים,
במדי אדם וחוה,
אל הזרימה האין סופית
|
החום שעולה ממך
החום שעולה מההוייה שלך
שחודר מבעד לשברי החומה,
שחודר אל תוך הנפש הפצועה והכאוב.
החום שעולה ממך, כגאות הים ממלא את לבי
|
החום שעולה ממך, כגאות הים ממלא את לבי
משתלב בזרימת החיים בתוכי,
|
והיד אינה משגת,
לגעת בחלום העבר
שבוי בדמיונות ילדותי
|
חולם
חולם על עיר אחרת,
אחרת מזו שגדלתי בה,
|
יש רגעים, שחבלי נפשי עומדים וממאנים לשכוח
אותך,
אותי,
אותנו,
|
צבעי קשת בענן
אפפו חלונה
עת בוקר
שמש יוקדת אורה הזהוב
|
כשאת אתי,
משהו בי נמצא עם עצמי,
|
כשתבואי אלי,
בשמלתך לבנה
צחורה כשלג,
|
רוצה רק לומר לך שאני אוהב
|
משתקפת בין מעגלי המים
אבן מנתרת,
מביטה אל הכחול,
והפנים המשתקפות
אינן שלה,
|
חיות האופל של היקום
חיות הממלאות את העולם בכאב.
|
מצבה תלויה ועומדת
מצבת אהבתנו
וחלפו ימי השבעה
וגם השלושים
|
נגענו במקומות אפלים,
מאורות שם לבנו נסדק,
טעמנו מחמיצות הפרי,
בטרם הבשיל ומתק,
|
מדי ערב הם יוצאים
באובססיביות עירונית אופיינית
מחפשים אהבה
|
עיני נישאו אל התכלת,
מגיחות,
חששות,
שמא לא תצליחי לגעת
|
בשעת שחרית
שבה הביתה
שערה דביק
אפוף ניחוחות עשן הסיגריות
|
נסיכה של רקפות, גופה עטור עדיים
פנינים המקשטות את עלומיה
עיניה בורקות,
נדמה כי רק אתמול נפקחו
|
חשוף לקרני החמה,
מחממות,
מלטפות עם שחר,
|
החווירו שמיים,
ידיה קלות נגעו באדמה הלוהטת
חורכת עורה החשוף בלהט הבתולי
|
חולם על רגעים
שתבואי אליי
לשכב אתי
זוג מעורטל, מתחבקים במימי האוקיינוס הגועשים
|
כשאני רואה אותך
אני רואה את הפרחים הנפתחים עם מגע הטל
את טעמו העסיסי של התפוח שנפל
את חיוכו המתוק של תינוק רך שנים
|
רעבוני בלתי נמנע,
משתלשל מתוך נבכי נפשי,
שואב את תוך לבבי,
בין הרגש להגיון.
|
עת יראה הפרי הבשל, לקטוף מהעץ,
|
תמונה מטושטשת
של מה שפעם עוד היתה תיקווה,
|
תת עיקולי הסרעפת
בתשיעי
מתדפק לו פעוט על לבבה
מתעגל, מלטפה ברוך כפותיו
|
ואולי מה שחיפשתי בך
היתה בבואה של עצמי
ואולי מעבר לאהבתנו
מצאתי בך
עוד בועה לעצמי
|
אל הארכיון האישי (6 יצירות מאורכבות)
|
|
אני דווקא כן
נהנה לראות גן
סגור |
|
