|
ילידת 1989, אוהבת יותר לקרוא מאשר לכתוב ומאמינה
בדמיון מעל לכל. משתדלת להיות אופטימית אבל מתחת
למעטפת השמחה נמצאת פסימית רצינית, חסרת ביטחון עצמי
ואוהבת לבקר.
שונאת את החיים ואוהבת לחיות, מלכת דרמה במקצועה
וחובבת חיות מושבעת.
"החיים הם כמו סלוטייפ-מתבזבזים על שטויות"
בהתחלה התנגדה לכל העניין. "הדבר הזה משתלט לאנשים על החיים!"
טענה באוזניי חברותיה. היא חשבה שהיא לא צריכה חיים מדומים.
לפני שבועיים נכנעה. חברתה סיפרה לה איך התחילה לדבר עם עוז
מכיתה ט' 4 באיי.סי.קיו. "עם עוז?!" שאלה נרגשת, "את בטוחה?!".
חברתה הנהנה בהתלבו
|
כולן לפניה אמרו זאת. כולן. חשבתי שהיא שונה, שסוף סוף בחרתי
באדם עמוק יותר שאיתו אהבה היא יותר מסתם סטוץ ממושך. לא רציתי
לחשוב שטעיתי. היא לא הייתה כמו כל אותן בנות שמתחנחנות
ומורחות על עצמן צבעים שכלל לא הולמים אותן.
|
...התחיל להוציא את חגורתו. "הילד הפריע בשיעור ורשמו לא הערה
ביומן!" פלטה במהירות, כמו ילדה שמלשינה על מישהו. במקרה זה
היה על הבן שלה. הוא ניגש אליי ומבט מוזר בעיניו. דקות אחדות
לאחר מכן מצאתי את עצמי שוכב על המיטה כשהוא מצליף בי בכוח.
הכאב היה חזק
|
רצתה להיות אפלטון או סוקרטס, אולי אפילו יותר טובה. בטוח
בעצם. רצתה לשער השערות בקשר לחיים ולהוכיח אותם. לגלות מה
שמעבר למוכר, לגלות דברים חדשים, חשובים. על מהות החיים היא
חלמה בלילות, באלוהים הגתה בימים.
|
"ומי אתה?" הוא שואל את האיש עם הבגדים הצבאיים. "אני? אני
אלוהים, ואתה?" משיב האיש, שעכשיו באמת נראה קצת מוזר, ואפילו
לא מעלה חיוך של בדיחה על פניו. "אני? אני המשיח!" מכריז האיש
בלגלוג, "למה מה קרה לך השטויות האלה עם אלוהים?". האיש המוזר
מסתכל עליו במבט מש
|
"שוב המחשב הטיפש הזה!!!" צעקה אילה.
"מה קרה הפעם?" צעק לה אביה מלמטה.
"המחשב!" ענתה, "הוא שוב פעם לא פועל!". המחשב הטיפש שלהם...רק
בן שנה וכבר עושה בעיות...והיא הרי צריכה להדפיס עבודה למחר!
"אין מה לעשות מתוקה, צריך להזמין טכנאי שייסדר אותו קצת,
פירמו
|
כשהיא נזכרת באותו רגע
הרגע שבו קרס עולמה
|
יושבת וכותבת על כל מיני שטויות
|
למה הם עוללו לי את זה?
למה היו חייבים?
העשיתי משהו רע?
הרי אני בקושי קיים במציאות הזאת
|
להיות עצמי
זה להיות אני
רק במצב שאני עני
בלי שום דבר חיצוני
|
אז ככה, אני אתחיל, ובתגובות שלכם (אם בכלל תגיבו, כן?) אתם
תמשיכו
את הסיפור כמובן...
|
פחד מחיות רעות
ממפלצות שאינן
פחד מיצורים פרי דמיוני
שרודפים אותי בלילה, בחלומי
|
ואני עומדת שם באמצע
בודדה בין רבים
שונה בין דומים
לא כמוהם, שונה
|
לפעמים אני מוצאת את עצמי מנסה לפרש דברים. מנסה להפוך דברים
פשוטים למסובכים, כאלה מלאי פילוסופיה ושטויות.
למה? לא יודעת.
אולי אני מנסה להיות מיוחדת, מנסה להיראות חכמה יותר, טובה
יותר.
|
מן הרגע הראשון שבו נפגשו חיים ורחל היה ביניהם קשר מיוחד,
והקשר הזה נשמר גם לאחר מותם הטראגי.
|
חיים קם על רגליו במהירות, אך לפני שהספיק להתייצב הוא חש כאב
ברגלו ושוב נפל. הפעם היה לו יותר קשה לקום. המחשבות התרוצצו
במוחו בפראות. הוא ידע שהוא חייב להחזיר לסאשה אך גם ידע שרחל
לא הייתה רוצה כי ילחם כך. אילו רק הייתה כאן...אך הוא החליט
כן להילחם
|
"אלכסנדר" צעק הקול הצווחני של סרגיי, אך לא היה מענה.
"אלכסנדר!" צעק הקול הצווחני שוב, והפעם יותר חזק. "אלכסנדר!!!
מדוע אינך עונה כשקוראים לך ילד? קרב הנה כשידייך שלופות
לפנים!" צעק הכל הצווחני בעוצמה מחרישת אוזניים וחיים אלכס
נבהל. הוא לא חשב על האפשרות
|
|
|
כמה פעמים אני
צריך להיכנס
לבמה ביום אחד
על מנת להיות
מוכר כזכאי
לתוכנית גמילה? |
|
