|
לרגע אחד עוד חשבתי שטוב.
אולי רק קיוויתי...
סתם ילדה בגיל ההתבגרותם בעיות של הגיל הזה, כנראה.
וכל השטיות האלה כתובות כאן, גם אם היא לא אוהבת
אותן,
סתם כי אין להן איפה להיות...
(מומלץ להתעלם מהשירים)
"מה יש לך?" הילד החדש שיושב לידי.
"שום דבר, אני עצבנית ודניאל עוד יותר מרגיז אותי" שוב העצבים.
שקעתי במחברת בציורים לא חשובים של פרות או אולי כבשים, תלוי
מי מסתכל...
הוא אמר משהו מצחיק ועשיתי כאילו אני מגחת במטרה לגרום לדמעות
לא לצאת.
|
כשהלכתי עם רז הוא שתק לרב. חשבתי, תוך כדי הליכה איתו ועישון
סיגריה חדשה, שאני כ"כ נהנת מזה שהוא לא באמת אוהב אותי ושאני,
אני הכי אוהבת אותו בעולם.
רז הסתכל עליי ופתח את הפה ואמר משהו על זה שאדיר אוהב אותי
כבר שנתיים.לא פלא שאני לא סובלת את אדיר, לא פלא
|
פותחים אותי בסכין לאורך, מהראש עד הרגליים..
|
השיר נגמר, 4:40 דקות שהתבזבזו מהחיים, 4:40 דקות שלא עשיתי
בהן כלום. 4:40 דקןת שלא הייתי איתך, שלא אמרתי לך שאני אוהבת
אותך.
|
חיבקתי אותו ובכיתי, בלי סיבה. בלי חולצה..שנינו בנטו
שלנו,האמת העירומה. ובכיתי כשהראש שלי עליו. ושנאתי לבכות
לידו, הוא לא ידע איך להתמודד עם זה, הוא אמר לי מעיין ששש כזה
ששיגע אותי בד"כ אבל לא הייה לי מזיז עכשיו. בכיתי בכי שקט,
בלי הנשימות המעצבנות.
|
ותופס את עצמך שר את השיר הזה שתמיד כולם שרו והיו שמחים ורק
לך זה לא עשה טוב, ואתה עולה לפי הקצב שלו במדרגות, מאושר
כ"כ.. חושב לעצמך איזה רגע טוב, נכנס לבית סוגר את הדלת, מסתכל
במראה ומחייך.
|
"זהו, אה? נגמר. נגמרו החיים?!" הוא לחש לה בשקט. היא הסתכלה
עליו וליטפה לו את הפנים השמנוניות והשמנות. היא נשקה לו על
המצח כמו שתמיד קיוותה שהוא יעשה. הוא הסתכל עליה במבט מתחנן
ומבקש סליחה. היא סגרה את עיניו והוא נשם עמוקות.
|
בגיל חמש עשרה וחצי התאהבתי בפעם הראשונה. זאת לא הייתה סתם
עוד אהבה. כבר הייתי בטוחה שהתאהבתי בעבר, אבל זאת הייתה אהבה
אמיתית. הוא היה יפה, לא סתם יפה, מהמם. מהשניה הראשונה
שדיברתי איתו זה קרה. מעולם לא חשבתי שזה יקרה ככה, אבל זה
קרה.
|
אני חושבת שאין לי רגשות. אני פלסטיק אטום. לא שקוף, לא נוצץ,
לא יפה. אבל צבוע, בצבע מגעיל כזה, בחוסר השקעה, אבל שמושך
תשומת לב. כי אני אוהבת תשומת לב, אני אוהבת שאנשים מסתכלים.
בלי לגעת ואומרים וואו זה מיוחד, אבל מגעיל גם באיזשהו אופן.
|
בימים של דיכאון היא הייתה מתקשרת אליו. הוא היה תמיד בבית,
בשבילה. היא הייתה מגיעה, עיניים מושפלות לרצפה, הוא היה מחזיק
לה את הסנטר שכ"כ אהב ומרים את הפנים שלה למעלה, ותמיד היה לו
את אותו מבט. מעין פרצוף של כלב מסכן ואז חיוך שהיה גורם לה
למות מצחוק ולחבק
|
נרדמתי עם עיינים פתוחות.ראיתי טלוויזיה וישנתי תוך כדי צפיה.
בלי לשים לב בכלל ישנתי,
|
בכיתה י"ב, קצת לפני סוף המחצית הראשונה, המחכנת קראה לו לדבר.
היא אמרה לו שהיא רואה שמשהו לא בסדר אצלו, נזכרה אה? כמעט גיל
שמונה עשרה ועכשיו מישהו נזכר. היא גם דיברה עם אבא שלו, אחרי.
אבל כשהיא דיברה איתו הוא לא ענה לה, כי גם לא היה לו מה
להגיד.
|
יש אנשים שאוהבים להרוס לעצמם. היא הייתה אחת כזאת. הכרתי אותה
מגיל צעיר מאוד, אבל באיזשהו שלב הקשר נותק.
אירוניה. המילה העיקרית שרדפה את החיים שלה, וגם חוקי מרפי.
היא הייתה הדוגמה לכל חוקי המרפי האפשריים, והיא גם ידעה את
זה.
ההנאות שלה בחיים הסתכמו בהתע
|
היום הייתה הפעם הראשונה שהבנתי למה אמא התעצבנה על סבתא. זאת
פעם שניה שאני שומעת את זה. הפעם הראשונה הייתה בטעות, נקלע
לאזניי. את הפעם הזאת סבתא הדגישה.
סבתא שלי היא חברה מאוד טובה שלי. עירקית קטנה כזאת ומצחיקה,
היא מאוד זקנה אבל בכלל לא נראת ככה.
|
"זה בכלל לא מצחיק" ועדיין כולם צחקו. השולחן הענק היה מלא
בבלגאן. עיתונים, ניירות, ניירות גלגול ופרורים של גראס
מפוזרים על השולחן. "טוב טוב, בוא נראה סרט" היה הרבה בלגאן
אצל כולם, ראו, אפילו שהכל היה שקט.
|
יום אחד, הוא הגיע בלי התרעה, ישבתי במטבח והוא נכנס. צוחק לי
בפנים, כזה הוא הגורל. שנוא בעיקר.
הוא נכנס ולא שמתי לב, ישבתי לעצמי במטבח מנסה לאכול סנוויץ'
יוקרתי ובכל ביס לבלוע עוד דמעה. הוא נכנס בשקט, מחייך עמד
|
כשאני אהיה גדולה, אני אגור שם, אולי, ואם לא אז אני אתאבד,
אני חושבת. אני אעבור לריו לבד ואגור שם, אולי, ואולי לא.
ויהיה לי שם טוב, תהיה לי דירה יפה כזאת כמו שתמיד חלמתי שתהיה
לי בריו. אולי. ואולי לא.
|
כשאין כח לכולם, את זאת שתמיד נמצאים איתה
מזל שאת קיימת
כשאין כח לכולם, את זאת ששומעת את זה
כי את לא חלק מהכולם הזה
|
החיים מוזרים
פתאום מובנים
בלבול קטן
שונה משל כולם
הבנה פתאומית
שמחה שהפכה תמידית
|
וכמו מעין גורל, הילד שיושב לידי בכיתה גרם לי לאותה בעיה.
אמרתי לו שאני מחכה שהבלונדיני יתקשר. אז הוא כתב את השם שלי
כתב פלוס, הוסיף את השם של הבלונדיני וכתב משוואה.
משוואה של אכזבה.
|
אני רוצה להגיד לך שאתה גם אשם, אבל אני יודעת שזה לא נהוג
ושכולם כותבים שזה לא אשמת אף אחד, אלא שזה קשור רק אליי. אז
תגידו שאני לא כמו כולם, ושאני מיוחדת, אבל כולנו יודעים שאני
בסה"כ מוזרה. ואם תשבו ותבכו אני חושבת שזה חסר טעם, כי אני
כבר בכיתי מספיק.
|
נמאס לי מהאדישות, אבל כייף לי עם הילדותית.
אולי אתה סתם נהנה לשלוט, ואתה יודע-אתה יכול לגרום לי בקלות
לבכות.
|
יש צלילים שמהדהדים מרחוק כאלה שתמיד תזהה. כמו הצחוק של אמא
שלך אפילו עם זה ממרחק עצום
|
|
|
אבל השאלה
האמיתית היא,
האם אתה היית
שוכב עם אבא שלך
בשביל להציל
אותו?
צאן מרעיתו
דורשות תשובה. |
|
