|
לדניאל אף פעם לא קוראים דניאל. אם קוראים לה דניאל,
זה רק כשכועסים.
היא אוהבת את הים, ועד כמה שזה אירוני, את החורף...
היא נולדה ב86, והדבר הכי חשוב לה בחיים זו המוזיקה
שלה, הסקסופון והקלרינט.
היום בצהריים, התקשרתי לחברה טובה שלי ולאחר מספר דקות של שיחה
על הפיגוע שהיה, היא אמרה לי "דני, את יודעת ששני נהרגה
בפיגוע.." אני לא יודעת איך, אבל פתאום, ידעתי מי זאת שני.
ידעתי איך קוראים לה. ככה.
|
חיים שנקטעו
של אדם,
אחד,
בתוך עולם ומלואו.
גם הוא אדם.
|
מול מראה שבורה אני נעמדת
ומביטה,
מתוך מסך מטושטש של דמעות,
בוהה ולא רואה.
|
ואותו דבר-
שאתם טוענים לקורא לו חיים
אינו אלא עוד אחד מאותם דברים
העשויים זכוכית
שנגיעה זעירה עלולה למוטט.
|
היא לא תשוב עוד לביתה,
להוריה, לאחיה.
|
לא תביטי בפני שונאייך,
ותמלטי מציפורני אוייביך.
כעיוורת את עומדת בשדה רגיש,
מסביבך נחשים מבקשים להכיש.
נשמתך הם מענים במלקות,
הו... ארץ חמדת אבות.
|
מציאות של שחור -
חלום של לבן
ואנחנו באמצע עומדים,
באפור.
|
לוקחת את העולם למסע
בתוך חלומות של זכוכית
שנבלעים בתוך האינסוף...
ונעלמים.
|
מתנשאת מעל הכאב
שאת מביאה עמך.
עירי. עיר המוות שלי.
ירושלים. עיר הקודש?
|
עקבותייך עקבות אבן
הנשטפים עם המים,
כאינן.
|
זכרונות כאובים, ננעצים עמוק עמוק בפנים
מתווים הנשמעים מבניינים רחוקים
|
|
|
