|
ידעתי - זה רגע געגוע
הזמן יסמן בו תעתועים של כאב וכמיהה
|
מסבירים לי שבשילוב תנועת ידיים מורכבת
הכוח הזה מסלק מעלייך את מי שתרצה.
|
עץ הליבנה שבשער הגן
לועג בלבן, ריחני, מתקתק.
|
פרוותם מלטפת, לשונם חמימה,
ציפורניהם שורטות
|
אתה מדבר עם גופי בשפה נשכחת,
אולי סנסקריט עתיקה
|
אתה אוסף אותו בידיך
תנועה מלאת עוצמה,
|
עכשיו אני עירומה ממך בתא זכוכית
אתה ובגדייך מהעבר השני
|
מסמן אותי כדרכם
של בעלי חיים.
|
תחתוני התחרה הלבנים קוראים תיגר
וגם נעיצת המבט שלי.
הורדות ידיים ביני לבין תחתונים.
|
בבוקר היינו בבית הדין הרבני,
ובערב, ברמזור,
|
וגיבורת שתיקותינו
במחוות תיאטרליות
מרחפת מעל התהום הזו
|
להזרים למימיו את הריחות,
הזכרונות, הדם והזיעה.
|
מסדרון ארוך.
זמזם נוסף. קוד סודי.
|
עשר שנים של נישואים בבני-אדם.
גבר, אישה
|
אשתך כותבת שירים מדוייקים
כמו נכתבו באיזמל מנתחים, כל אות במקומה המכאיב.
אשתך כותבת אישה אחרת מזו שאני מכירה דרך עינייך
|
עוקב, תלמיד מצטיין, אחר השלבים
אותם כתבתי עבורך על פתק ורוד.
|
רגלה האחת בסנדל הזהוב
השנייה באוויר
|
סופת הוריקן מטלטלת איבריי
מציפה תאי זיכרון בכאב
|
לפעמים מעיזה וחולמת אותך
פותח את דלתי בלילה
|
על החיים ועל המוות -
נכנסנו לפרדסים בלילות
|
לפעמים,
הוא אומר לי מילים מצחיקות
בפינית,
|
לפעמים אני אישה אפגאנית
לובשת שחורים מקצה אל קצה.
|
אני יכולה ללחוש מאה שנים ויותר
אני יכולה לא לדבר בכלל
|
יחפה על אדמה. ריח הדפנה דבק בקצות אצבעותיי
שיערי נתפס בענפים, אני חושבת אלה, חושבת אבשלום.
|
מצמיחים שורשים למרפקים,
ולבתי-השחי
|
עירום מול מראה, בפנים משוחים לבן
התער משוטט על עורך
טיול של אביב בשדות.
|
לערום את שהיה שלה, למשהו אחר, כלוא,
שאפשר להעבירו מחדר לחדר.
|
בכל יום בארבע היא עולה לבמה
הזרקורים מופנים אליה,
עכשיו ה י א בתפקיד הראשי
|
אין נשים בבית הדין הרבני. גברים בשחורים מנהלים את המקום,
שפעם שימש בית ספר, עם מסדרונות ארוכים וכיתות לימוד. הבוקר
אנחנו ישבנו שם. ממתינים שיקראו לנו. על הדלת רשימת שמות - אני
נזכרת בתור לרופא - השם שלך ושלי, כפי שפעם הופיע על דלת
ביתנו.
|
אל הארכיון האישי (1 יצירות מאורכבות)
|
|
מי יודע מדוע
ולמה, לובשת
הזברה חוטיני?
עוד חידוש של
להיט ישן. |
|
