[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה










קצת פילוסופיה על החיים ובכלל:
אם זה לא הורג אותך זה רק לטובה.
אם חווית משהו עם מישהוא אחר אבל לא התחברת אליו
ריגשית אז לא חווית בכלל.
שווה לאהוב יום אחד בלבד ולמות, מאשר לחיות מאה שנה
ולא לאהוב בכלל,והחיים יפים תמיד,
(או שמתים, ואז כבר כלום לא משנה גם ככה).
ואם לא אבדתי אתכם עד לכאן, רישמו לפניכם רק את זה-
אתה מי שאתה כי החלטת ככה, ואם אתה לא מרוצה-תשנה!
אסור לתרץ לעצמך שאתה לא יכול, צריך לרצות באמת ואז
זה קורה. העיקר לרצות ולעשות, כי בסך הכל- חיים רק
פעם אחת,וכשמתים-מתים!
זה כזה פשוט.
ולמה אני כותב את זה בעמוד האחורי של הספר שלי?
כי אני מאמין שכשמשהוא קורא אותי הוא משתנה. ואסור
לבזבז מילים לחינם. אז תעשו לעצמכם טובה ותיהנו
מהחיים. כי אחר כך מתים ואין יותר חיים.
שלום.




לרשימת יצירות הסיפור קצר החדשות
בהתעוררה היתה פה, במקום המוזר והלא מציאותי הזה,נסחפת בזרם
הגועש.היא נחבטה בכמה סלעים והתגלגלה דרך מפל,צוללת שוב ושוב
אל תוך הנוזל הסמיך שהקיף את כולה.בכליון כוחות הצליחה להאחז
בענף הלבן והיבש שנותר אחוז עד עכשיו בין אצבעותיה. "איזה
מקום מוזר!" היא אמרה.

הכל קורה כמו בהילוך איטי. אני נושם עמוקות ונזכר בנערה ההיא
מליד המספרה וממחיש אותה על ידי, ערומה וחטובה ומריחה כמו
קרמבו ווניל. היא מנשקת אותי בעיניים ומלטפת לי את הראש ואני
שם לה יד על התוסיק ומועך. היא מצחקקת בתשוקה ואני נוהם
בגבריות, אנחנו מתעלסים בתאו

הבנתי שעד היום דיכאתי אותם באכזריות, מדחיק אותם לזווית העין,
עושה אותם כה קטנים וחסרי משמעות עד שנעלמו מהכרתי. האישון
הקטן חזר לעבודתו. "אם יותר לי לשאול איך קוראים לך?" שאלתי
אותו. "אלגר" הוא ענה "אלגר בכושוני. תגיד לי, אולי יש לך פה
איפה שהוא במקרה אבן

בעוד שעה אצלי בחדר תהיה מסיבה.
יבוא הדוד אלימלך עם השפם המטאטאי שלו והמצח הגבוה, עם כל
הבדיחות קרש שלו וכל מבטי הזימה שהוא שולח למיקה, הבת שלי. אבל
צריך לקבל ולסלוח, במקרים כאלה משפחה זה מעל הכל. מיקה חזרה
אתמול מבית ספר, עם התלתלים והמשקפיים הורודות


לרשימת יצירות המונולוג החדשות
אהבה נכזבת
יכול להיות שהיינו עולים על מונית חזרה הביתה, אלינו לדירה,
קורעים את בגדינו מעלינו בתאווה ומתעלסים עד הבוקר הבא, בלי
מילים, כמו שתי חרשים אילמים בריקוד טנגו לא נגמר, מחבקים בכל
הכח ומפחדים לעזוב, מבטיחים זה לזו עד סוף העולם, עד סוף
הימים, עד כלות הנשימה.




לא כל יום כיפור


תרומה לבמה





יוצר מס' 3827. בבמה מאז 27/6/01 15:35

האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות לדניאל זילבר
© 1998-2020 זכויות שמורות לבמה חדשה