אם אתם במצב רוח למשהו עמוק, פסיכודלי ומדכא שיגרום
לכם לפנות לבית המרקחת הקרוב ולקנות כמות קטלנית של
כדורי הרדמה, אז אני מציעה שתעברו יוצר. כאן לא
תמצאו שום דבר בסגנון. אין לי שום כוונה להתחיל לנתח
בדרך ספרותית את משמעות החיים, היקום וכל השאר.
כל היצירות שתקראו פה יהיו לא יהיו פרצי רגש עזים
בעלי משמעות עמוקה, אלא תוצאה של שעמום טוטאלי שבו
אני נתקפת לעיתים. כשמשעמם לי אני כותבת. סה לה וי.
ואני מודה שעל הפרלות הספרותיות שלי אני לא אקבל פרס
נובל, ואולי היה עדיף אם בכלל הייתי חוסכת מהעולם את
הגיגי, כי גם ככה יש מספיק בעיות.
אבל מצד שני, עכשיו יש לי כתובת שאני יכולה לרשום
תחת הגדרת "אתר בית" ביוזר דיטיילס באייסיקיו.
תהנו או אל תהנו.
תמיד הכי חשוך לפני עלות השחר.

ריבאונד ייסורים "אתה מתגעגע. אתה מדהים אותי לפעמים, אתה יודע. מתגעגע אלי? איזה פאקינג מתגעגע?? אתה זה שעזבת אותי, להזכירך!" "זאת לא אשמתי. אני עדין אוהב אותך, מה אני אעשה?" "תפסיק לחזור לפה!! אני לא יכולה ככה! זה כואב לי! אני לא יכולה לסבול את זה שאתה לא איתי!"

אודה לזמן הוורוד אהבה אני ניגנתי בנבל ואתה בגיטרה, ושרנו אז יחד שיר רוק ישן ושמענו לד זפלין, ודורס ונירוונה צר לי עליך, אחי יונתן.