|
 161953642 ~הילדה מהים~
"כמו הים הסוער, ככה היא מתנהגת.
לפעמים רגועה ומיוחדת, לפעמים סוערת וכועסת.
על הים להסתכל שעות
ופשוט לראות.
את החיים.
את האהבה.
את המוות."
ואני?
סתם אחת שבמקרה נכנסה לפה... ומצאה עולם קסום של
מילים..
איך זה הגיוני שדבר כזה מופשט כמו שמיים, לקח ממני את הדבר
היקר לי מכל?
|
גם אבא היה נרגש משהו. הוא הביט בנו כשראיתי דמעה קטנה עומדת
בקצה עינו כמו מבשרת את מה שיקרה שלוש שעות מאוחר יותר. הוא
חייך אלינו חיוך וזרק עוד כמה הערות של אדון "פלטסף" שכזה-
משהו על סגירת החלונות בבית, על זהירות בדרכים, על איך לצאת
מהבית בימים הגשומים...
|
"היי... זו אני, מיכל"
"מיכל?"
"כן... אפשר את גיא?"
"מדבר גיא"
"היי, זו מיכל"
|
תמיד ניסיתי לחשוב איך חיים מלאכים.
לבושים בלבן, היה לי ברור. הבנות לבושות בשמלות לבנות ארוכות,
מן בד שקוף כזה כורך סביבם מעל השמלה. ההילה הלבנה שלהם זוהרת
מעל ראשם וכנפיים קטנות מבצבצות בגבן. מבט אחד בהן גורם לך
להרגיש הרבה יותר טוב.
|
במשך כל החיים שלי, ידעתי שאתה היית שם. שמעתי סיפורים, ראיתי
תמונות, שמעתי שירים. אבל אף פעם לא ידעתי מה באמת קרה. אולי
זה כי לא העזתי לשאול. או אולי זה כי פחדתי מהתשובות. הכל היה
נראה לי כך מוזר, כל כך כואב, כל כך מפחיד.
מוות. קשה לי לומר את המילה הזו.
|
לא יכלתי לחשוב על מה בדיוק יהיה כשאני אהיה לבד, יותר נכון,
לא ממש רציתי לדעת מה יהיה. אני לא יודעת למה בדיוק, תמיד
הצטיירה בראש שלי תמונה של אישה מבוגרת, יושבת על כיסא נדנדה
בחושך ומזמזמת לעצמה איזה שיר ישן. אני חושבת שאין יותר לבד
מזה.
|
אני רואה אותו יום יום מולי. את הרגע בו העיניים שלנו נפגשות
אני אף פעם לא שוכחת. הרגע בו שני הצבעים מתערבבים ונעשים
פתאום לצבע אחד מושלם.
|
זה לא שהיה כתוב שם משהו מאד סודי. זה לא שהדפים שם הם משהו
מיוחד. זה לא שאני מתביישת במה שכתוב שם. זה פשוט העובדה שכל
מה שכתוב שם זה אני. זה הרגשות שלי, החלומות שלי, התקוות שלי,
השירים שלי.
|
התקרבתי למרפסת הגבוהה וטיפסתי על המעקה. שום דבר כבר לא יעצור
אותי, חשבתי. הגיע הזמן לעשות את מה שרציתי כל כך הרבה זמן.
החזקתי ביד רועדת בגגון שעמד במרפסת, ועמדתי על ההתחלה של
המעקה. הסתכלתי למטה והרגשתי מן סחרור. ידעתי שאני צריכה לעשות
משהו קטנצ'יק כדי לה
|
אני הולכת לי במסדרון צר ואפל. למרות שהתקרה לא ממש גבוהה, אני
לא יכולה לראות אותה. המסדרון ארוך וכולו חשוך. אני לא רואה
כלום. הדבר היחידי שאני יכולה להבין ולדעת שנמצא במסדרון, הוא
אני.
אני מנסה להתעלם, מחזיקה את ראשי בשתי כפות ידי.
|
פתאום אני רואה בתוך כל החושך מבטים. זוג עיניים בולט במיוחד ,
זוג עיניים גדולות וחומות ולידן המון מבטים אחרים. מבטים
מוכרים. הם מסתכלים עליי ואני רואה על פי המבט שמסתתר שם חיוך,
העיניים צוחקות אליי, קורצות לי.
אני מחייכת, שולחת נשיקה ועוצמת את עיניי.
|
אתה מניח את ראשך על ברכיי ואני מרגישה אותו. אחרי כל כך הרבה
זמן של חלומות ותקוות אני סוף סוף מרגישה אותך. בפעם הראשונה,
בחיי.
מזל שאינך יכול לקרוא את מחשבותיי, לראות את לבי הדופק בחוזקה.
|
|
|
אל תצטרפי לרוב
המטומטם,
תהיי היחיד
החכם.
המורה לתאטרון. |
|
