|
ילידת 86
החג האהוב עלי זה פורים לא בגלל הסופגניות והמצות,
ממש לא.. אני דווקא ילדה של קצפת- קצפת של מילקי
כזאת אהה ובמבה (לא אדומה- צהובה.. איכסה במבה
אדומה) אפשר גם ביחד (או שלא?)..
סתם ילדה- ילדה סתם.
סתם כותבת למגירות, מנסה לפרוק את הסערות שבפנים
בשקט.
כמעט תמיד עצוב לי, משהו צורב בתוכי.. תמיד רוצה
לבכות, לא תמיד יוצא לי. אבל תמיד תראו אותי עם חיוך
על הפנים, לעולם לא תדעו מה קורה לי בפנים. בגלל זה
אני אוהבת את פורים
בפורים כולם לובשים מסיכות, לא רק אני.
אתה בשבילי המלאך הקסום
זה שגורם לרגש העצום
לחיוך המאושר שמתרחב על פניי
לאושר הרגעי אך האמיתי שבעיניי
|
יום נוסף עובר,
ושוב פורצות מעצמן הדמעות,
הרגש בליבי רק גובר
והוא זה שמשתלט על עיניי האדומות
|
דמעה על התעלמות
דמעה על זלזול מתמשך
דמעה על ריקנות
דמעה של לב דועך
|
אבל ההרגשה הזאת לי איננה מוכרת
באמת ששכחתי איך זה להיות מאושרת
צער היה על ליבי חקוק
ועכשיו מוגנת בתוך החיבוק
|
הם בצפון עכשיו... אני שומעת אותם צועקים לאמא...
אולי סתם עייפים כמו שהם תמיד, אבל אף אחד מהם לא רוצה באמת
לעזוב את החברים שלו ולחזור הביתה - בדיוק כמו שלימדתי אותם...
|
וסליחה אחרונה מעצמי, אני ואנוכי
על שמעולם לא אהבתי מה שראיתי במראה
על האשליות שפיתחתי לגבי רועי
ושלמרות שאני מושלמת אף פעם לא מרוצה
|
אך משהו ממני נשאר אצלו ביד
משהו ממנו יישאר איתי לעד
לעולם לא אשכח את אותה תחושה
לנצח יישאר בי טעם הבושה
|
אומרים שיש חיים אחרי המוות... זה נכון.
אבל הם לא יודעים שיש גם מוות בזמן החיים.
לא, לא מוות קליני, אבל סוג של...
יש איזו חוקרת אחת, או יותר, שבדקה את העניין לעומק.
קוראים לה... אני תכף אזכר.
|
|
|
שוב מעדתי על
תאילנדי.
תגידו, הם
מתרבים
בהתחלקות? |
|
