|
נולדה בשנה כלשהי. לשני הורים. אולי ליותר.כשגדלה
הלכה לפעוטון לאחר מכן לגן וכדרך רוב בני האדם גם
לבית ספר. שם הצטיינה במקצועות מסויימים בעוד
שבאחרים לא. ייתכן שאפילו נכשלה באי אלו קורסים אך
מצד שני שגשגה במקצועות שונים למיניהם. יש לה כמה
חברים וחברות. כנראה. היא איננה מתאימה למסגרות
רגילות אך מצד שני משתבצת כיאות בלוחות שעם.
כרגע עסוקה בעיקר בלנהל מלחמות עם חתולים.
יש בית קפה אחד ברחוב לוין אפשטיין שמוכר אושר.
בצלחות של חרסינה עם עיטור של פרחים.
חוץ מזה יש להם בתפריט גם בכי ודיאטה - כל מיני דברים פשוטים
כאלה שאפשר לעשות לבד אבל יש אנשים שצריכים שיעשו בשבילם.
|
כשהייתה קטנה לא ביקשה מהם יותר מדי, כמעט ידעה מראש שאין להם
צורך למלא את ההבטחות שלהם אליה.
תמיד ניסתה לרצות-לגרום למכות להפסיק, ניסתה לא לבכות. לפחות
לא לידם כי לא רצתה לתת לידיים סיבה להתרומם.
|
אדון לבן עם בגד שחור שבא לגנוב אותך ממני. לא לימדו אותך לא
ללכת עם זרים?!.
מכל האהבה הענקית הזאת לא נשאר כלום, רק מצבה לבנה שהגשם
השאיר עליה פס אפרורי.
|
השקט מחריש אוזניים. היא בולעת את הרוק שהצטבר לה בחלל הפה
ומתרוממת מהמיטה שלו. מטושטשת. מנסה למרכז את המבט על נקודה
אחת, כדי שהחדר שלו יפסיק להסתובב סביבה.
|
היא אף פעם לא הראתה שיש לה רגשות-כי ככה מחנכים ילדות יפות.
אמא שלה אמרה לה שזה הכל מקנאה, בעצם גם אמא שלה קנאה רק
שהילדה הכי יפה בגן לא ידעה את זה עדיין. היא תגלה את זה רק
בעוד חמש שנים בביקור השני אצל הפסיכולוגית השלישית שלה.
|
לא יכולתי אף פעם להסביר מה בדיוק משך אותם אליה. אבל כל פעם,
כמו דגים לפתיון, הם היו מתקרבים, מעט חוששים מהיופי הזה שנגלה
להם דווקא כאן, במקום הכי מכוער בתל-אביב. אנחנו לא כ"כ שונים
מילדים רגילים, כי בסיכומו של דבר גם אנחנו לא מי יודע יודעים
להסתכל בפנים.
|
לא יודע למה אבל כשגדלנו איכשהו נתקענו שלושתנו אחד בתחת של
השני הם מיוחדים והם שלי. אמא כבר יצאה מהתמונה וכל הסדר
הפנימי שלי השתנה.הוא היה לא מהעולם- אבל היא הייתה בשבילי
יותר מכולם.בבוקר הם היו תמיד נראים מסודרים ותוך חמש דקות
בדיוק חזרו לעצמם הישנים
|
אני מנסה לחבק אותה, והיא מצתמררת למגע שלי, אבל לא מתרחקת
שנינו יושבים ומקשיבים איך הגשם מנקה את הזוהמה מהעיר ושנינו
יודעים, בהבנה שנרכשת רק אחרי שעות רבות של דיבורים, שהגשם לא
ינקה אותנו באותה הקלות.
|
יש לי מין תאוריה גאונית שאומרת "שרמוטה זאת לא קללה, זאת דרך
חיים". ואם כל הבנות היו חושבות ככה, תחשבו מה היינו
מרוויחים.
אז זהו אני את שלי אמרתי- בואו נעשה אנרכיה ונחזור לשנות
השישים.
|
|
|
כבר ראיתי
סלוגנים גרועים
יותר.
זוזו לסטרי
מתנחם |
|
