|
Snusmumriken
אז ככה זה.
1992, בקושי יודעת להשתמש במחשב, נהנית מהמון דברים
וזה בעקרון לא ממש מעניין, אז זהו.
מידע חיוני: באמת שאין.
בין טלפייך לוחשת תפירת אריגים,
בעוד טיפות זיעתך זוהרות כפנינים
|
בואי איתי.
בין חלקיקי העצים.
הים אמיתי,
וזמן שמחלים.
|
שייך לי כמה שהיה,
עדיין חלק הוא ממך.
והשנים שורפות התהייה,
מה לא שלי, רוצות ממך.
|
פרח קטן
נפל אל הים
הוא שט לדרכו
ולא ישוב לעולם.
|
המציאות הזאת סוגרת אותי.
לתוך שמיים כחולים ודשא ירוק.
|
מי ימזג את הענן המתוק של סלידתי
עם הכאוס של המציאות שלך?
|
פצח הלילה בקינה
על היסטוריית הרוח,
על מותה של האישה,
על הסיפור האין סופי -
מלא בעוז, ברום, קנאה...
|
להתקדם בפסיעות זעירות, מדודות.
כפות הרגליים מקבילות לכתפיים.
הראש מורכן והפנים מסתתרות מאחורי השיער, בוחנת דרך החריצים.
ולרגלי גרבי ברך מפוספסות.
|
וחלום שהתנפץ.
הוא נשבר לחתיכות קטנות, התפרק לגורמים.
חוליגנים!
מה זה הדבר הזה בכלל, להתגנב לבתים כפריים ולדחוף חלומות
מהמדף?!
|
רסיסים רסיסים דוקרים קטנים של קרח.
|
אבל זה מעולם לא היה אמיתי.
וזוהי תקווה.
אבל זה אף פעם לא אמיתי.
ייאוש.
|
|
|
אני עוד זוכר את
הסיפור הראשון
שקיבלתי מהסבא
שלי.
הייתי בן חמש
וסבא הביא לי
סיפור של במה
חדשה.
אני זוכר את
הטעם. קרמי.
מתוק. פשוט
טוב.
הרגשתי שאני
באמת מישהו
מיוחד.
היום אני בעצמי
סבא, ומה אביא
לנכד הקטן שלי
אם לא סיפור
מבמה חדשה?
אחד שראה יותר
מדי פרסומות. |
|
