|
נמאס לי מאיך שהדפיוצר שלי היה נראה אז הכנסתי את
הרוב לארכיון, נשארו המלצותי...
ילד קטן, שקט, בערך בן שבע, עיניים גדולות כסופות, שיער גלי
בהיר, ביום אפרורי ודומם. לא מזמן זרחה השמש, אורה עוד לא
הספיק להפיג את ערפילי הלילה, למרות שבעונה כזאת היא אף-פעם לא
מצליחה בשעה מוקדמת כל כך. וכבר יצא לחפש לו חבר.
|
אני מדליק את האור- הוא נראה מוזר, כאילו מאחורי מסך ערפל-
מדשדש איכשהו למיטה המעופשת, נזרק עליה. שום דבר לא עובר לי
בראש עכשיו, או שאולי כל כך הרבה שאני לא מצליח להבין מה, ולכן
מתעלם מהכול.
|
דובי בודד יושב לו על אדן החלון, מחכה לילד שישוב ויחבק אותו.
אבל זה לא יקרה. הילד נרצח ע"י הוריו, כי לא הכין שיעורי בית.
ההורים נשלחו לבית הסוהר למעצר עולם, והדובי לא יודע מה מחכה
לו.
|
יום סתיו ארצישראלי מובהק
רוח קרירה-נעימה מנשבת בינות בניינים
מערסלת בנחת את השמש הבוקעת
מתוך רצף ענני הנוצה הגבוהים
|
נימי השמים מתגלים
כהבזקי מחשבה
מתנודדים בין עצמם רגע
|
וריח האבק ממלא
ריאותי השואפות בקושי
את אויר העולם הלוחץ
|
כגלים נסחף לים הגואש
התפרצויות מתונות בכל
רגע, דממה מאירה
ממלאת את עיניי השואפות
להתבטא כמוך, בדיוק המופשט
|
נמאס לי מהארץ הזאת, אני רוצה לחזור לארץ. נמאס לי מהשקט
הפסטוראלי הזה, הזועק בכל כוחו- נקמה! ואכן, נקמתי בארץ
המקוללת. באתי בכל כוחי וליבי והראיתי לה, ששרדנו. עכשיו,
משמילאתי את תפקידי נאמנה, אני צריך לחזור לארץ ולעשות שם את
תפקידי.
|
אנשים בחברה הם כמו צבעים בחדר.
חלקם בהירים יותר וחלקם בהירים פחות, ככול שצבע הוא יותר עז
ובולט השפעתו ניכרת יותר, אין זה אומר שהשפעתו על שאר הצבעים
חזקה וחשובה,
|
אל הארכיון האישי (17 יצירות מאורכבות)
|
|
גירגשקאן
אונגלשזאן.
גברת גילדנהורן
מביאה אותה
בפתגם סיני עתיק
שנכתב
בפורטוגזית. |
|
