מלל

  

ויז'ואל

  

סאונד

  

קול-נוע

  

blogs at.corky.net
סלולרי (WAP)
דואל
FAQ
ממליצים
הוציאו לאור
יצירות מאופיינות
פירסום

מפגשים
דיונים
מגירות שירה
מגירות סיפורת
טכני
מודעות
הסדנה

שערו פרוע, גבו מכופף-מביט בה בעיניים חולמניות, של ילד
מאוהב.
חושב לעצמו, שאילו מישהו ממכריו היה רואה אותו כעת היה טוען כי
הוא אינו ניתן לזיהוי..'מה היא עשתה לי, בשם אלוהים'.

היום בתשע התחיל הקרנבל...
שבו מאבדים את שיווי המשקל.
היו דמויות של ליצנים,
עם דם וצחוק על הפנים.
הייתה כריזה, ואפילו ספסלים,
ומנחה אחד קטן על פירמידת מגדלים.

קשה להיות,
בתפקיד הראשי.
מבקש מחדש -"אל תקחי זאת אישית"

אתה סרט מוקרן של עבר
תוכנך ולבך בי בער
פורט בלבי מיתרים
מטעים בי שירים עקרים

הייתי נותנת הכל,
כדי לראות אותך שוב מחייך.
וניתקת, אתה לא יכול.
איך ברגע זה בא והולך?

התבדיתי אל מול אהבה ילדותית,
מן חלום שרציתי בו עוד.
עכשיו מוותרת, עכשיו לתמיד,
לא אלחש את שמך גם בסוד...

ביקשתי את ידך, אך נתת לי ליפול
ביקשתי סליחה, אך נתת לי לזחול

אצבעות חשודות,
על ירך בתולית.
נשימה טהורה,
בפינה ערפילית.

לקוות שאוכל להחזיק,
מעט לפחות עד הבוקר.
לקוות שידעתי מספיק,
עד כמה תעלה לי ביוקר.

אז מה אם את שונאת אותי רומנטי,
אז מה אם את שונאת אותי מתחנף.
אני מביט בעינייך, מלחש לך בואי,
את פוטרת אותי במבט עייף.

האמת המרה היא 'אוהבת',
אוהבת אותך עד כאב.
בתוכי חקוקה וצורבת,
חבויה לה בסתר הלב.

לו היה לי רצון,
אז הייתי חולמת.
מושכת בסיס,
של אוטופיה מושלמת.

מותר לך לקחת מעיל ושמיכה.
לטרוק את הדלת, לצאת לחיים.
זה בסדר ליפול לסמטה חשוכה,
את זוכרת? היינו רק שני ילדים.

כל שתחזק בי,
ארפה חבליו כפליים.
כל שתתעמק בי,
אסגור אותי, וזוג שפתיים..

הם ידעו בי כל דמעה וזיהו בי כל גל צחוק,
הם החזיקו בי חזק שלא אמעד.
הם זכרו לי כל שתיקה וגם רגע אור מתוק,
ולמרות המון סואן אני לבד...

אני מאושרת,
זה קצת בזכותך.
אני מחייכת זה קצת בזכותי.
אני מסונוורת- קהות מבטך,

זה הפחד הזה,
שתקום ותעזוב.
שתלך ותשאיר לי חלל.
זה הרעב אליך,
שישאיר בי צלקת,
עד אשכח מה הייתי בכלל.

סתם שני אנשים שהחוטים שלהם לא יפגשו לעולם, כל אחד צועד בעולם
המרושת שלו.

כבר כמה זמן אני מנסה להתחמק מלכתוב את הספק מכתב, ספק דף
רפלקציה הזה לעצמי...
הנה. כבר עכשיו. הדמעות מתחילות לבנות נחילים, מתכווצות
בצדודיות העיניים, מאיימות להציף הכל, להוציא את הנדחק, לשלוף
את המוסתר, להאיר את הנכבה.

סיפרתי לך על השדים שלי.
על הפרצוף האיום הניבט אליי בחלומות אחרים, המזכירים נשכחות,
שאינם נשכחים כלל וכלל.
שוכבת לידך ורועדת, מחמת הקור, מחמת הזיכרון החי הבוער בי.
אני מפחדת.

אני אוהב להסתכל למאיה בעיניים.
גם שהם בדרך כלל עצובות.
אבל העיניים של מאיה עצובות מהסוג שלמראית עין לובשות חיוך,
ומי שבאמת מקפיד להתעמק רואה את נחילי הדמעות שמאחורי האישון
החום שלה, כמו ספינה טרופה, בתוך מקווה גדול מדי של מים
מלוחים.

לא זכיתי לחוש את גופך גוהר מעליי וגם לא את שפתיך שהמיסו
במתיקותן את כל שכאב בי, וחזר להכאיב.

מה אגיד? כי טועה אתה? הרי שכן אתה קורא בי כמו סופר סתם
בכתובים, כמו אנתרופולוג במגילות הגנוזות, המתפוררות בעדינות
משוועת כאב תחת ידיים סקרניות.

מביטה בך, ואת חלולה ואינסופית.
זה המבט שלא הכרתי...
זה המבט שכולם דיברו עליו ואמרו לי "יש לך מזל שלא הכרת אותה
כשהיא הייתה ככה..."

הייתי רוצה להגיד רע או טוב,
לעבור ירחים בלי יכולת לחשוב,
בלי לרצות לחיקו, בלי לרצות לחיקך,
בלי לקום מחלום מזיעה מדמותך.