|
כבר לא כתבתי הרבה זמן, אבל אני מבטיחה לשוב.
הכתיבה היא המקום שאני שייכת אליו.
ככה זה יהיה תמיד.
לפעמים הייתי סתם הולך בגשם , בשעות הקטנות שאסור להפריע
לשכנים הרגזניים שתולים כביסה בחבלי כביסה דקים או מגושמים
אפילו ירוקים אם ממש מתעמקים שמשעמם במרפסת
|
פעם כשהייתי ממש קטן חשבתי שהשמש זורחת בשבילי.
למה בשבילי? אני לא יודע הייתי קטן וטיפש. היום, אני יודע
שהשמש זורחת דווקא להרבה ילדים אחרים... אבל לא בשבילי.
|
. אבל אז תום היה אומר לי שהגלידה נוזלת לי על הג'ינס כי אני
שקועה מידי במחשבות. חייכתי אליו וליקקתי את הגלידה והכל נשכח
שוב פתאום והכל נהדר ונפלא ומושלם ו...
הייתי בת 11 וחצי אבל כבר אז ידעתי שהכל זמני. הכל זמני.
|
בלילה קודר במיוחד, בדיוק כשקראתי על התחזית האסטרולוגית
המלבבת שלי לשבוע, שמעתי נקישה בלתי מורגשת כמעט. תמיד אמרו לי
שיש לי חוש שמיעה " בלי עין הרע". סבתא שלי, הייתה אומרת שזו
קללה ושיהיו לי לילות מחורבנים.
|
ואמא שלו קברה את הראש שלה בכרית וצעקה על אלוהים ששלח לה ילד
פגום. אז, כשבעלה שלח יד לחבק את כתפה היא שילחה אותו וסיננה
שהיא צריכה להיות לבד. ואז היא מצאה את ה"לבד" שלה בעבודה.
כשהיא הייתה איתו הבית היה רחוק. עליו היא חלמה, איתו רקדה
ולמענו צבעה שפתייה וסי
|
בבוקר הוא בא אליי כשבהיתי במראה ואמר, "את כבר זקנה, לירי",
הוא חכך את אצבעו בשיערי הדליל וזה הרגיז אותו עוד יותר.
כשהייתי בת חמש עשרה שיערי היה בצבע בלונדיני כהה, עבה ומפואר.
קרעתי אותו מבדידות, השחטתי אותו מחימה.
|
היא כל כך יפה וכל כך אומללה, תמיד תוכל לראות בזוית עינה דמעה
בוהקת. תמיד ליבי נצבט. אמא כמעט לא מבקרת אותה, לעיתים רחוקות
בימי שבת. היא אומרת " כמה את יפה שרהל'ה, כמה פיקחית"- אבל אף
פעם לא מחבקת.
|
לא הייתי שווה הרבה, עדיין אהבתי אותה. הייתי אמור לשנוא אותה,
זה כמובן אם הייתי אוהב את עצמי קצת, אם הייתי יודע שאני יותר
ממכוער שמסתיר לה את הנוף. אבל לא ידעתי. אלה היו סתם מילים.
|
רוני שלי. לפעמים אני מדמיינת אותך ואתה נעלם ואני בוכה
ונאבקת. קושרים אותי, מכים אותי פה, הכל אני עושה שתשאר. אני
מוכנה אפילו לסבול. אז איך זה שאתה תמיד נעלם?
|
המצלמה מצלמת אותנו מחייכים, מקפיאה את הזמן. כעת אנחנו
בשחור-לבן. אני יכולה רק לדמיין את השפתיים האדומות שלנו
בוהקות בשמש מטפטופים של דובדבנים. אדום על עצמות בולטות של
אמא, אדום כהה על שיניו האכולות של אבא.
|
"היתה לי בת, עם מצח כזה גבוה ועיניים גדולות, שחורות
וכבויות... הייתה לי בת. היא כבר חמש שנים ברשימה של הנעדרים
ועדיין הריח שלה מפוזר ברחבי הבית, מפריע לי לשכוח את הרגעים
שלנו..."
|
הם הלכו זה לצד זו. היא הייתה לבושה בחולצה חומה פשוטה
ומכנסיים רחבים, הוא היה לבוש בחליפה כחולה. הוא היה נאה, היא
הייתה יפהפיה אמיתית. ונדמה שלא היו דאגות ונדמה שבמקום שהלכו
בסמטה ענייה בבאר שבע הלכו בסמטאות, נאמר, פריז הנוצצת.
|
"...קראו לה רוזי, ומעט מאוד אנשים ידעו על קיומה, טוב, עכשיו
גם אתם יודעים".
|
אופליה הקטנה תמיד רצתה לנוח
היא לא ידעה מה זאת אהבה
הכדורים עשו לה מצב רוח
ומן צורה כפופה ועלובה.
|
בחלומות שלי הראש שלך מנותק מהגוף. את השאר אני רואה בבירור
כמעט מכאיב..
|
היא ישבה ולא הסתכלה קדימה או אחורה. היא פשוט בהתה במשהו.
משהו אפל, משהו נורא. חיוך התנוסס על פנייה.
|
אם ישמע לחישה
קול מכאוב חד שתער
מחכך גורלות, אור בפחד תמיר.
|
הגשם יורד, מסרב להמחק פניי
ותהומי היאוש
המציפים אותי, את כולנו, וישאלו חרישית- עד מתי?
|
כל כך חם וקפואה את,
רסיסים של דמעות
יכלתי לנשום אותך בין כל הקרבות,
קורבנות.
|
אל תחשבוני למוזרה. אל תדלגו מדרכה כשאתם רואים אותי, סביר
להניח שגם ככה לא תשימו לב שאני שם. אולי אם רק תטיבו להביט
באמת תראו אותי, אבל אני לא מבטיחה כלום. יש כל מיני אנשים
בעולם, רובם לא רואים.
|
מדוע המבט ההוא, הבודד, שייך לאנשים הטובים באמת?
להשפט ללא רחמים, ללכת לבד בשבילים הקרים. לאהוב הכל, לשנוא
הכל. לבעוט באיזו אבן. לשנוא את עצמך.לצרוח בפנים. לבכות.
ולשתוק
|
אל הארכיון האישי (4 יצירות מאורכבות)
|
|
אוי שיט. כל
הסלוגנים שלי על
פינק פלויד
יוצאים ממש לא
ברורים. למה זה
שמאשר את
הסלוגנים לא
מתקן את שגיאות
הכתיב?!?
שמואל
איציקוביץ' מריח
קונספירציה ואז
רואה שהוא דרך
על חרא. |
|
