[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה








דנה יוגב
תעתועי ילדות נשכחים

ICQ 95284385 95284385
אל היצירות בבמה האהובות על דנה יוגבאל 30 היצירות האהובות שנבחרו לאחרונהאל היוצרים המוערכים על ידי דנה יוגב
כבר לא כתבתי הרבה זמן, אבל אני מבטיחה לשוב.
הכתיבה היא המקום שאני שייכת אליו.
ככה זה יהיה תמיד.




לרשימת יצירות הסיפור קצר החדשות
ייסורים
לפעמים הייתי סתם הולך בגשם , בשעות הקטנות שאסור להפריע
לשכנים הרגזניים שתולים כביסה בחבלי כביסה דקים או מגושמים
אפילו ירוקים אם ממש מתעמקים שמשעמם במרפסת

פעם כשהייתי ממש קטן חשבתי שהשמש זורחת בשבילי.
למה בשבילי? אני לא יודע הייתי קטן וטיפש. היום, אני יודע
שהשמש זורחת דווקא להרבה ילדים אחרים... אבל לא בשבילי.

ייסורים
. אבל אז תום היה אומר לי שהגלידה נוזלת לי על הג'ינס כי אני
שקועה מידי במחשבות. חייכתי אליו וליקקתי את הגלידה והכל נשכח
שוב פתאום והכל נהדר ונפלא ומושלם ו...
הייתי בת 11 וחצי אבל כבר אז ידעתי שהכל זמני. הכל זמני.

ייסורים
בלילה קודר במיוחד, בדיוק כשקראתי על התחזית האסטרולוגית
המלבבת שלי לשבוע, שמעתי נקישה בלתי מורגשת כמעט. תמיד אמרו לי
שיש לי חוש שמיעה " בלי עין הרע". סבתא שלי, הייתה אומרת שזו
קללה ושיהיו לי לילות מחורבנים.

ייסורים
ואמא שלו קברה את הראש שלה בכרית וצעקה על אלוהים ששלח לה ילד
פגום. אז, כשבעלה שלח יד לחבק את כתפה היא שילחה אותו וסיננה
שהיא צריכה להיות לבד. ואז היא מצאה את ה"לבד" שלה בעבודה.
כשהיא הייתה איתו הבית היה רחוק. עליו היא חלמה, איתו רקדה
ולמענו צבעה שפתייה וסי

בבוקר הוא בא אליי כשבהיתי במראה ואמר, "את כבר זקנה, לירי",
הוא חכך את אצבעו בשיערי הדליל וזה הרגיז אותו עוד יותר.
כשהייתי בת חמש עשרה שיערי היה בצבע בלונדיני כהה, עבה ומפואר.
קרעתי אותו מבדידות, השחטתי אותו מחימה.

היא כל כך יפה וכל כך אומללה, תמיד תוכל לראות בזוית עינה דמעה
בוהקת. תמיד ליבי נצבט. אמא כמעט לא מבקרת אותה, לעיתים רחוקות
בימי שבת. היא אומרת " כמה את יפה שרהל'ה, כמה פיקחית"- אבל אף
פעם לא מחבקת.

התבגרות
לא הייתי שווה הרבה, עדיין אהבתי אותה. הייתי אמור לשנוא אותה,
זה כמובן אם הייתי אוהב את עצמי קצת, אם הייתי יודע שאני יותר
ממכוער שמסתיר לה את הנוף. אבל לא ידעתי. אלה היו סתם מילים.

מכתב
רוני שלי. לפעמים אני מדמיינת אותך ואתה נעלם ואני בוכה
ונאבקת. קושרים אותי, מכים אותי פה, הכל אני עושה שתשאר. אני
מוכנה אפילו לסבול. אז איך זה שאתה תמיד נעלם?

זכרונות
המצלמה מצלמת אותנו מחייכים, מקפיאה את הזמן. כעת אנחנו
בשחור-לבן. אני יכולה רק לדמיין את השפתיים האדומות שלנו
בוהקות בשמש מטפטופים של דובדבנים. אדום על עצמות בולטות של
אמא, אדום כהה על שיניו האכולות של אבא.

סופני
"היתה לי בת, עם מצח כזה גבוה ועיניים גדולות, שחורות
וכבויות... הייתה לי בת. היא כבר חמש שנים ברשימה של הנעדרים
ועדיין הריח שלה מפוזר ברחבי הבית, מפריע לי לשכוח את הרגעים
שלנו..."

הם הלכו זה לצד זו. היא הייתה לבושה בחולצה חומה פשוטה
ומכנסיים רחבים, הוא היה לבוש בחליפה כחולה. הוא היה נאה, היא
הייתה יפהפיה אמיתית. ונדמה שלא היו דאגות ונדמה שבמקום שהלכו
בסמטה ענייה בבאר שבע הלכו בסמטאות, נאמר, פריז הנוצצת.

אהבה
"...קראו לה רוזי, ומעט מאוד אנשים ידעו על קיומה, טוב, עכשיו
גם אתם יודעים".

אהבה
אופליה הקטנה תמיד רצתה לנוח
היא לא ידעה מה זאת אהבה
הכדורים עשו לה מצב רוח
ומן צורה כפופה ועלובה.

סופני
בחלומות שלי הראש שלך מנותק מהגוף. את השאר אני רואה בבירור
כמעט מכאיב..

היא ישבה ולא הסתכלה קדימה או אחורה. היא פשוט בהתה במשהו.
משהו אפל, משהו נורא. חיוך התנוסס על פנייה.


לרשימת יצירות השירה החדשות
כמיהה
תמיד הייתה כה מרוחקת..

אם ישמע לחישה
קול מכאוב חד שתער
מחכך גורלות, אור בפחד תמיר.

עצב
הגשם יורד, מסרב להמחק פניי
ותהומי היאוש
המציפים אותי, את כולנו, וישאלו חרישית- עד מתי?

גורל
כל כך חם וקפואה את,
רסיסים של דמעות
יכלתי לנשום אותך בין כל הקרבות,
קורבנות.


לרשימת יצירות המונולוג החדשות
אל תחשבוני למוזרה. אל תדלגו מדרכה כשאתם רואים אותי, סביר
להניח שגם ככה לא תשימו לב שאני שם. אולי אם רק תטיבו להביט
באמת תראו אותי, אבל אני לא מבטיחה כלום. יש כל מיני אנשים
בעולם, רובם לא רואים.

ביקורתי
מדוע המבט ההוא, הבודד, שייך לאנשים הטובים באמת?
להשפט ללא רחמים, ללכת לבד בשבילים הקרים. לאהוב הכל, לשנוא
הכל. לבעוט באיזו אבן. לשנוא את עצמך.לצרוח בפנים. לבכות.
ולשתוק




אל הארכיון האישי (4 יצירות מאורכבות)
באתי, ראיתי,
ניצחתי, החזרתי
את העצמות של
סבתא לארון.







יוליוס קיסר
בסלוגן משופצר.


תרומה לבמה





יוצר מס' 6103. בבמה מאז 20/9/01 14:54

האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות לדנה יוגב
© 1998-2019 זכויות שמורות לבמה חדשה