|
הדמעות שוב זולגות, מסירות את האיפור
היין מטשטש, ומלטף ברוך את הכאב
אבל לרגע לא שוכחים שמחר שוב עולים על הבמה,
להצגה שאולי תהיה במקצת שונה.
|
בעולם של חוקים
אין מקום לאנשים השונים
עוד מעט, עוד קצת - שהכל יגמר...
|
אם הם רק היו יודעים
איך שהם היו מתביישים.
|
הדבר הקשה ביותר הוא
להיות מישהו שאינך באמת.
רוצה לישון, לברוח לחלומות,
אבל לא מצליחה לסגור את העיניים.
|
הם נעשים עיוורים, הם נעשים חרשים
האנשים.
|
הוילון עולה, והנה ההצגה שוב מתחילה, כמו אתמול, כמו מחר.
מפחדים מהעיניים - תמיד חושפות, מסגירות, כל כך עצובות...
|
כשהייתי קטנה, הייתה לי חוברת צביעה. כל הזמן שאלו אות "למה את
יוצאת מהפסים? מה כל כך קשה בלצבוע בתוך, בפנים?", אבל אני לא
רציתי להיות כמו כולם, ומה זה בעצם מושלם?
ואז מתבגרים, מפסיקים לחלום, מחפשים את השלום. בפנים...
|
האור כל כך רוצה לצאת, אבל אני לא נותנת לו, כי הנורמות
והחוקים לא מרשים, הם צועקים, הם דוחפים, הם מתביישים, הם
משתיקים. אז בינתיים נשאר רק הצל. להשתיק את הסביבה.
|
|
|
