|
בלי ששמענו
את הקול המתוק
שלך.
בלי שקיבלנו
את החיבוק האוהב
שלך.
|
היית לי אח,
האח הבכור.
הלכת לצבא,
הבטחת שתחזור.
|
אילו המתים יכלו לדבר.
מעניין מה הם היו אומרים?
מעניין על מה הם היו מספרים?
|
היית רק בן 20
ולא תגדל יותר
ובכל שנה שתעבור
תישאר בן 20
|
כולם מדברים רק עליך,
חושבים רק עליך,
ובעיקר בוכים עליך.
|
גבוהה בשמים,
מאחורי העננים,
יש גן קסום.
|
החיים יעברו
והם באמת עוברים.
אך הכאב העצום
תקוע עמוק עמוק בפנים.
|
אומרים שהמוות הוא דבר קשה,
אומרים שהמוות הוא דבר אכזר,
|
שוכחים עבר,
שוכחים הווה.
מתמקדים בעתיד.
עתיד בלי עבר,
עתיד לא מוגדר
|
הקיץ נגמר
והחורף חזר.
מביא איתו,
את אותם חששות
וכאבים.
מחזיר אותי,
לאותם ימים רחוקים.
|
חייל שכל כך רציתי
ללכת,
ולחבק אותו.
|
קרובים אלייך,
מחבר מלאכים עם
מלאכים.
|
חייל קרבי,
עם נשמה של
ילד קטן.
|
היית רק בן 20,
זוכר שאמרנו,
אתה בן 20
אתה כבר זקן!
|
תפרוש כנפיים אחי ותעוף.
תעוף גבוהה בשמים,
עכשיו כבר מותר לך הכל.
|
יש לי מדים של חייל בארון.
מסודרים, מגוהצים תלויים על הקולב.
|
חיי ממשיכים,
אך ליבי תקוע
אי שם,
בעבר הלא כל כך רחוק.
|
ארז, הייתי אצלך אתמול.
איפה היית?
|
שנתיים שלמות עברו, חלפו.
אף פעם לא נוכל
להחזירם חזרה.
הימים, הדקות, השעות
עברו חלפו.
|
והנה אני שוב כותבת לך, כמו עשרות המכתבים שכתבתי ולעולם לא
אשלח.
והנה אני שוב כותבת לך וגם הפעם דוחפת את המכתב לתוך המגירה כי
לעולם מכתביי לא יקבלו תשובה ממך.
|
הייתם שמונה חיילים במחסום,
נשארתם שניים,
אחד נפצע והחלים.
השני לקה בהלם.
|
אתה יודע שחלמתי במשך ארבע שנים, להגיע להנדסה קרבית בעקבותך.
ולאחר רציחתך הרגשתי שאני מחוייבת להמשיך את דרכך. אך לא
הצלחתי.
נכשלתי.
|
כן, יש לי אח חייל
שמושיב אותי לשמוע את כל
הסיפורים והחוויות שעברו עליו בצבא.
ואני יושבת, ומשתדלת לקלוט כל מילה והבעה.
|
במותך ציווית לנו חיים?
האם זה נכון?
|
אבל מה איתי?!
מי יטפל בי?!
גם לי כואב, גם אני פצועה.
גם אני איבדתי את ארז.
|
סבא ציון היקר שלי
אני מסתכלת בתמונה
ורואה את התמימות
שבעיניים שלך,
את הרוגע והשלווה
שעוטפת אותך.
|
דמיינתי,
איך אתה נראה
עכשיו
בתור מלאך.
|
פעם לא הכרתי את המקום ההוא, את הר הרצל.
מקום כל כך יפה, שקט ורגוע. עם כל כך הרבה בחורים צעירים, כל
כך הרבה כאב ועצב על כל החיים שנגדעו להם ככה, בלי סיבה.
|
ארז אני רוצה לבוא אלייך,
אני רוצה להיות איתך שם בתוך האדמה.
עצוב לי, רע לי בעולם הזה.
אני לא רוצה לחיות יותר.
|
פעם לא ידעתי מה זה עצב או כאב,
לא ידעתי מה זה שכול,
או איך מרגישים כשבן אדם קרוב אליך מת,
|
אספר לך שעדיין רע לי?
שעדיין קשה לי?
זה כמובן לא יעזור.
|
הפנים העיניים השיער,
הלב והנשמה כבר לא שם.
הם הלכו ביחד איתך,
הם נמצאים עכשיו בתוך האדמה.
|
אני חיה בעולם אחר, נמצאת במציאות אחרת, אותה מציאות שהכרתי
כשעוד היית כאן והחיים היו יפים.
איך בן אדם הולך מן העולם ללא סיבה?
איך הסובבים חיים עם החיסרון העצום?
איך אתמול היה לי אח בכור שלימד, עזר ותמך והיום הוא בתוך
האדמה, או למעלה (לעולם לא נדע).
|
כנראה שיש מלאכים
לא כל כך טובים
שנוטשים אותך בדיוק
ברגעים הקשים.
|
אני רואה אותה,
והזיכרונות עולים,
הדמעות חונקות,
והגעגועים גוברים.
|
דקה אחת בשנה תעמדו.
תעמדו ותחשבו,
עלינו.
|
איפה אתה עכשיו?
קר שם?
חם שם?
מה בדיוק קורה שם?
|
את כל המחשבות בשלוש שנים האחרונות אני מעבירה לפעם, שעדיין
היית חי.
כשכל המשפחה היתה שמחה ומאושרת והעתיד היה נראה ורוד.
|
הקבר שלך,
כן, זה המקום ההוא,
שאתה שוכב בו כבר שלוש שנים. "הבית שלך".
|
|
|
...ואני לא
מבינה למה אני
לא מבינה? |
|
