|
הוא עמד בפינת רחוב תחת פנס המאיר בעייפות את המדרכה שתכף
נגמרת
בדיוק היכן שמתחיל לו הכביש.
אחרי שנים כה רבות, כמו נמחק מזיכרוני,
נשכח אי שם בסמטאות הסבוכות של החיים, בפינות של כל אותם
רחובות ולמרגלות כל אותם פנסים, אשר האירו על תקופות שונות,
רחוקות.
|
ביום שנולדתי, לאבא צמחו שערות לבנות.
הוא מיד הרגיש שהכל עומד להשתנות.
כשהדודות אמרו: "היא נולדה לגדולות",
הוא החוויר ולחש: "צרות גדולות, בצרורות!"
|
אני האיש העָצֵל
יושב בבית, בצֵל,
בצֵל צִלו של מסך,
מרצד, מלוכלך
|
לֹא וְעוֹד לֹא וְעוֹד לֹא וְגם לָאו
מַחֲסוֹמִים, מִכְשׁוֹלִים, אַכְזָבָה וְכָּזָב,
חוֹמוֹת בְּלִי תִּקְוָוה, עֲרוּצֵי אַכְזָב,
נְשָׁמָה מְרוּסֶּקֶת וְלֵב שׁוֹתֵת, זָב.
|
הזמן לא עוצר, ממהר מסתחרר
כן, הכל יחסי, רק החיים במהירות שיא.
שעה קדימה שעתיים לאחור,
דקות חולפות במעגל, במהירות האור.
|
מוקדם בבוקר, שמש, לח וחם,
סרחון מרוכז מציף את הרחוב המנומנם.
ערימות של זבל מונחות תחת גדר,
פרו ורבו של זבובים, בריקבון המצטבר.
|
עַיִן הָרַע, כֹּה כָּתוּב בַּגְּמָרָא,
טֶכְנִיקָה מָאגִית, צָרוּת עַיִן בּוּרָהּ.
חַמְדָּנוּת, נַקְמָנוּת, הִתְנַקְּזוּת שֶׁל קִנְאָה.
אַרְסִיּוּת, עָרְסִיּוֹת, אֻמָּנוּת הַשּ-ִנְאָה.
|
איפה זה היה?
בשדרה, בין עצי פרי מוריקים,
על ספסל ככה סתם, ערב חם ודביק...
ליד שולחן זכוכית עגול, כסוף,
מול עיניים גדולות, נמשים בתפזורת ואף שזוף.
|
היא אישה, היא אימא, היא אשת איש,
היא תמיד אותה ילדה, הכלואה בגוף בשל.
מתכנסת פנימה, אך לא מפנימה
|
|
|
לא זכיתי באור
מין ההפקר
ביאליק מחכה
לאפשריות העריכה
שיפתחו |
|
