|
אנחנו מכלים חיינו בחיפוש אחרי האושר, שוכחים,
שהאושר הוא ברגעים. ביצירה, במחשבה, ברגעים של
אהבה.
מילים ריקות, אבל במה לא נאחזים בשביל תקווה...
היא צוחקת וצוחקת וצוחקת וצוחקת ורוצה כבר למות.
|
מה הייתי אמורה להגיד? אני מצטערת? לא התכוונתי? לא הייתה לזה
שום משמעות?
הרי הוא לא אידיוט והוא ידע טוב מאוד כמה משמעות באמת הייתה
לזה בשבילי אבל ידעתי שאני מקבלת בדיוק מה שמגיע לי...
|
הוא הסיט מבטו מהמראה, ים היתה שכובה על הריצפה,נשימתה הייתה
שטחית ואיטית, וליד עורה הבהיר סימן האגרוף על לחייה בלט באור
ניאון.
הוא השפיל מבטו, אמותיו היו מלאות שריטות זבות דם.
רק לפני חמש דקות חדרו רעש כל כך, עכשיו, שקט מצמרר התפשט כענן
וצרח באוזניו כמו
|
פוקחת את העיניים, אתה מחזיק לי את היד, אני מחזיקה את שלך?
אין לי מושג.
יושבים על הספה הכחולה באמצע הסלון שלך, שאשתך לשעבר עיצבה,
אוכלים עוגת גבינה, מתכון של אמא שלך.
|
Grow hatred and poison my soul, for my soul is already
Infested.
|
לאט לאט, צעד אחר צעד,
אצבע עקב אצבע עקב
וחוזר חלילה, חיים שהאישור היחיד לקיומם הוא כאב חד, כאב ודם.
|
וכשלשונך תחקור אותי כל עורי יצטמרר,
כי אתה היחיד שגורם למבטי להטשטש
כשכל אבר בגופי גומר
|
אני לא יכולה עם השקט הזה יותר ועדיף כבר למות בבריכה דמיונית
של כאב מאשר לידכם
|
מן צרחה עדינה שצועקת בי
הכאב מתגלגל כמו כדור בתוכי
|
ועכשיו אני מרגישה אותו, זה כאב עמום, אני כבר לא רגישה
לסכינים שננעצים לי בלב, בנשמה, במחשבות ברגשות.
|
ועכשיו כשהשקט כבר לא מוכחש, וחצאי משפטים נשארו תלויים
באוויר
אני נושמת עמוק את החיכוך
|
כותבת ומוחקת וקוראת ופשוט מצטערת שלקחתי עוד נשימה.
|
ואני יכולה לעוף
ואני יכולה לברוח עם הרוח לאן שאני רוצה
ואני בוערת רק לקצת
|
אני אף פעם לא מצליחה להסביר את גל הבחילה
ששוטף לי את כל הגוף והמוח. ולא מתחיל בקיבה אלא בלב,
עמוק מתחת לעורקים, איפה שהטינופת מצטברת,
שאריות של כאב שנשרפו על הבסיס,
|
למלא את עצמי במשהו חוץ ממני ולרחף כשכל כך כואב
|
ואני לא רוצה לכתוב שירים שמחים שמדברים על בנות מושלמות
ופרפרים וארנבונים לבנים. אני אכתוב על איך ששחור לי מבפנים
ולא אכפת לי אם זה מדכא אתכם או לא, ואני אבכה כמה שבא לי
ואפילו לא אסביר למה אני בוכה סתם כי ככה אני רוצה
|
אני מביטה במשיחות הדם על העץ, כתובות האבל השחורות,
הצרחות האילמות מחרישות את אוזני, אני חייבת לחזור אליהם
זה הדבר האמיתי היחיד שקיים. בשבילי.
|
לולא הדם אפשר היה לחשוב שהיא חיה.
חצי חיוך על שפתיה ועיניה החצי פקוחות, בוהות באיזשהי נקודה לא
ברורה, אולי בי.
|
טיפות הדם מתחילות להקריש, נוצצות באור המנורה.
רגלי רועדת, מתעוותת ומתחת הכל מתלהט.
|
שואפת. העשן ממלא אותי. נושפת.
מסך של ערפל מערפל לי את הראיה. סוף סוף...
|
למעשה את פשוט עפה - עד שבמהירות 100 קמ"ש הגוף שלך
פוגע באדמה ומתפרק לחתיכות.
זו לא התאבדות קוסמטית, כשבצד השני של הכביש ימצאו את אחת
הרגליים מכוסות המדים שלך
|
והמוזיקה מציפה אותי, אוכלת אותי. היא אמיתית וישירה ונכונה
ואני שקר שלה, צל,
זיוף של אמת מרוטה, מצוצה.
וואנבי או האסבין או משהו כזה שאף פעם לא היה באמת, רק בראש
שלי,
רק בחלומות שלי.
|
הם שוכחים ונשכחים ומחפשים את כל הפינות להסתתתר, עכברים
הם קטנים והם מפחדים
כרסים שמנות שמנוניות, משומנות שמסתירות את השמיים והכוכבים
|
"למה לעזאזל חשבת שנזדיין על הפעם הראשונה שאני פוגשת אותך?"
שאלתי אחרי כמה דקות של שקט, כשהלשון של עמית כבר הייתה טחובה
עמוק בפה של מאיה.
"אני תמיד מסתובב עם זה בכיס, זה לא היה מיועד לך" הוא אמר
ובעט את נעליו לריצפה.
|
"יא בת זונה, לכי להזדיין" הוא צעק, וכשכולם מסביב הביטו
בשנינו בעניין הוא סינן אלי משהוא לא ברור והלך, ראשו מורם
בגאווה, הוא נורא אוהב סצינות ציבוריות, במיוחד כשהוא במרכז
העניין, והלך.
|
יכסו, אבל הן ימשיכו לשכב שם, שקטות.
מפעפעות מתחת לשכבת המייק אפ החונקת
|
העולם סובב, ומרקד, ודורך
על נכיו - מכין את השטח לדור חדש.
דור בולע דור בולע דור
|
ובהזית שיממון השמירה אני רואה עצמי משילה את הנעליים, המדים,
הנשק, המחסניות, נסחפת-טובלת במי האגם המנצנצים
|
|
|
מי שכתב סלוגן
בערב שבת,
יאכל בשבת.
ל"ו צדיקים. |
|
