|
 
חושבת שאם כבר, האחרונים טובים יותר.
בכל זאת... גדלנו.
אני קטנה.
משיחת לק אדום וגזירת ציפורניי בהונות. הקצוות השרופים
נושרים.
לקחת ממני
אך זה לא מגדיל אותך.
|
בזמן שאני והלשון שלי מחפשות אותך
בפה של מישהו אחר
|
הייתי רוצה להיות איתך ברגע בו
העיניים נעצמות ונרדמות
בינך לבינך
עצמך לבין עצמך
|
הריח של הים בתל אביב
בוקר של שמש שוטפת ושישי אחר הצהריים
חיבוק אחרי הרבה זמן שלא
|
אני נרקבת מכעס ותסכול והכל בגללך.
|
אבל לאן שלא נלך ולא משנה מה נעשה
לעולם לא תוכלי להחזיר את הגלגל אחורה
|
שבכל פעם שאני עוצמת עיניים
אני רואה אותך, נכנס ויוצא ממנה
|
וזכרונות
שממלאים לב אחד שלם
שעסוק בלהתפרק
|
אני מאמינה שאני לא אותו אדם מאז שעזבת
|
לא אומר מילה
פתאום התבהר לי כמה עדיף בלעדיך
ומאה שנות הבדידות
יחד עם הסכינים הפוצעות
|
אבל הסוף, הסוף
לא מוותר
הוא תמיד מגיע
תמיד ישיג אותנו.
|
בוא נלקט ממך פיסות
חלקות אדמה טובות
ונבנה אחד חדש
כזה שלא יכאיב אף פעם
|
עשרים ואחת אנשים, עשרה סיפורים
ואני
תיבת נח מאויישת היטב
אין להישען על המעקה
סודות של שניים מתלחשים
|
המחשבה עלייך במיטה אחרת
מעירה בי מפלצות ירוקות ונשכחות
|
חום הגוף שלך עדיין ביני לבין
השמיכה במיטה שהיתה שלנו
|
אם היה לך זנב הייתי
מעודדת אותך להשתמש בו
|
שעוד לא מאוחר לשאוף הכל חזק ולשמור בבטן
|
ליפול לתוכך רק כדי להריח אותך שוב, לטעום אותך
לגעת בכאב שלך ולבדוק אם הוא שורף כמו שלי
|
אתה בטח תתחתן
עם גרסא משופרת שלי
בטח יותר יפה, חכמה ומוכשרת
העיקר שתהיה שמחה ומחייכת
|
האצבעות הארוכות
העיניים הצוחקות
השקע בין הצוואר לכתף
|
יכלנו פשוט להיות
להיות ולאהוב
|
הופך לאיטך לתקופה נוסטלגית אי שם במעמקי הזכרון
|
בין החיפוש המטורף אחר השלט של המזגן
לבין התרוצצות מעיקה ואינטנסיבית בחדר
|
לבוא ולדפוק בדלת של כל ה
חמישה אנשים שכביכול שייכים לי
|
אני יודעת שקשה לאהוב אותך
|
אם רק היה אפשר
הייתי עושה הכל מהתחלה
למרות ואולי גם בגלל
הכל.
|
הכל מתפרק ואין דבר שיבלום
את הנפילה המתבקשת
|
וכל הדברים שקסמו לי אז
מתפוררים מולי
|
אני יושבת כרגיל על המדרכה מול ביתך
מעשנת את התירוץ הבא
להיותי כאן, מחכה לך.
|
אני מקנאה באנשים שיכולים לישון
וגם במי שלא מקנא
אף פעם
|
לפעמים נדמה שכל הכאב והסבל מתגמדים
אל מול כמה רגעי חסד קטנים
בין טיפות טל ושמיים אפורים
|
אני לא צריכה את המילים האלו כדי להראות לך, אני צריכה אותן
בשבילי
|
אני צופה בזהירות
בכל ה
אינטימיות הזו ביניכם
|
המשכת לשחק
לפרק חתיכות
חתיכות
|
רואה את שנינו, פשוט חיים אחד את השנייה
|
אם אי פעם כאב לך
אפילו קצת
בגללי
אני יכולה למות בשקט
|
תרביץ לי
תדרוס את החתול שלי
תקלל את אמא שלי
תשקר לחברים שלנו
|
אני מקווה שאתה שמח. שאתה מזיין אותה, שאתה אוהב אותה. שדקה
אחרי שאתה גומר אתה עדיין מאושר. כל כך מקווה.
לא משנה מה יהיה איתך הלאה, הייתה לך אפשרות להיות שלי. איתי.
חלק ממני. לנשום את הצוואר שלי בבוקר ולנשק לי את הריסים.
זה אתה שצריך לחיות עם זה. רק אתה.
|
איך נפגעתי, למרות שלא היה צורך. אבל זה כאב ולא יכולתי להתחמק
מזה. עוד כאב לרשימה.
|
תעלי בראש את הפנים שלו מחייכות אלייך, אל תתייאשי כל כך מהר.
כמו מחט שנכנסת ומחפשת דרכה החוצה, תתמודדי איתו. את אוהבת
אותו. את תאהבי אותו לנצח, אין לך דרך לברוח מזה.
|
השעה אחת עשרה בלילה היא שלי ושלך. ריח הכביסה בכניסת הבניין
שלך, קטע המדרכה בו מתנקז הביוב ופיסה מרובעת בה פשוט חשוך
יותר. המראה השבורה בכניסה. התמונה הישנה בשחור-לבן, תלויה
עקומה בחדר המדרגות שלך, מציינת שעוד קומה אחת ואני איתך.
|
אבל כשהוא הולך אני תמיד מרגישה
איזושהי אכזבה
|
אני הרי בחיים לא אודה בזה מולכם, אבל השקט של שישי אחרי
הצהריים הוא משהו שאני בהחלט לא מסוגלת לחיות בלעדיו.
|
די, אתה חונק אותי. אני לא נושמת. אני לא חיה. אתה גורם לי לא
לרצות לחיות את החיים האלה
|
אני מטיחה בך כדורי זיכרון שקופים כמו בועות סבון.
|
כי יש מין גרעין כזה בלב, שלא ניתן להחזירו או לייצרו מרצון.
גרעין של אכפתיות בסיסית, דאגה מינימלית, אף מילה על אהבה...
והגרעין הקרוי על שמי, אצלך בלב - נעלם מתוכך כבר מזמן.
|
עסוקה בלחיות בלעדיך
(אבל כמה אפשר להעסיק את הכאב שלא ישרוף)
|
איך נברח? איך? כשאתה רוצה להישאר פה, איתה, להגשים את החלום
שלך, ובעיקר לא רוצה לברוח. לא רוצה איתי. לא רוצה בכלל.
|
אני מרגישה שהחיים בוגדים בי. שהזמן בוגד בי. אני נעלבת
משניהם.
|
מאסתי בלחץ הזה. בכל הדבר הזה שמתפרק לי בידיים, הם עוד מעזים
לקרוא לזה חיים.
|
אם הייתי מאמינה במישהו שם למעלה, בוודאי היינו בברוגז גדול
מאד. גדול כל כך, כמו של ילדים, שקיבלו מכה בחצר בית הספר.
|
ועכשיו כבר אפשר להודות בזה, שהלמידה והגדילה מהמקום הזה,
השחור הזה, היא ללמוד להתנהל בכאב הזה.
|
אני רוצה לאסוף את כל מי שאני מכירה ולהושיב אותם בסלון שלך,
אתה יכול לעמוד בצד. ולהסביר להם, פשוט להסביר, שלפעמים כל כך
עצוב לי שאני לא יודעת עד מתי אוכל להכיל את כל הכאב.
|
ולמה, מתוך כל הכאב הזה, הבכי והצעקות שאף אחד מלבדי לא שומע,
אתה לא יכול להקשיב.
|
ואתה בוכה בשקט. בלי קול הדמעות זולגות, קצת ילד קטן, קצת
גדול, הרבה אתה.
|
שוב הגעתי לכאן, עם הלב השבור והרעוע מזה שנים שלי, אל המבוי
הסתום.
|
אבל כעקרון, לא מפריע לי להיות לבד. לבכות בלילה מרוב תסכול
וכאב. להסתכל בדמעות לצד ימין של המיטה. לא מפריע לי כשיותר
כואב בחורף, בשבתות ובחגים. כשמדברים עליך ללא הפסקה. שאני לא
יכולה להיות עם אף אחד אחר כי הלב שלי שייך לך. שאחרים אוהבים
אותך ונמצאים איתך.
|
לא חשבתי שכך הכול ייגמר. לא חשבתי שיתחיל.
אתמול בלילה איבדתי אותך. הכול נשבר, נגמר, נהרס עד היסוד
הפשוט.
|
אני מפחדת לצקת תוכן לכל זה ולא מפחדת להודות בזה. זה מקל
עליי.
|
כשאתה לא בתמונה, כל מה שבניתי הולך לעזאזל. ותראה אותך, תסתכל
על עצמך מהצד, אתה כל כך מוצלח שזה כואב. כל דבר שאתה נוגע בו
- זהב, כל מילה שאתה אומר - אמן, כל בנאדם שאתה פוגש - מתאהב.
אתה מוצלח מתוך שינה. וזה מדהים אותי (הכשלון המהלך מבינינו),
שלא מפסיקה להת
|
בכלל, לפעמים ראשונות יש טעם מצחיק. במיוחד עכשיו.
|
אני מרגישה שיש לי הרבה מה להגיד אבל
|
ביום ראשון נדבר עברית, ביום שישי נדבר אהבה
|
והתיישבתי כאן כדי לכתוב מה אני מרגישה, או לפחות לנסות. כבר
שעתיים וחצי ואף מילה ממך. שירים וריחות של עונות שעברו, זמנים
שקדמו לך, מעירים בי את כל הפחדים והזכרונות ההם.
|
מכל הדברים שיכלתי לומר לך
|
אל הארכיון האישי (34 יצירות מאורכבות)
|
|
זרקתי עליו כרך
של
האנציקלופדיה.
נו אתם יודעים
בליטניקה. |
|
