|
לפני 21 שנים בעיירה שכוחת אל בברזיל, נולדה ילדה
ללא שם. זוג הורים עשו את הדרך הארוכה והמייגעת מארץ
ישראל לאחת מהמדינות היותר מאתגרות - ברזיל. עשו את
דרכם דרך הג'ונגלים, דרך יערות-העד, דרך המלך ישר אל
תוך ליבה. לקחו אותה בזרועותיהם, אימצו אותה לליבם,
וקראו לילדה בשמה. דנה. לכל איש יש שם.
דנה נכנסה למערכת החינוך, נלעסה היטב ונפלטה החוצה
בגאווה לאחר 12 שנות לימוד. דגש על גאווה. דגל
הגאווה שהתנוסס בידה במצעד הגאווה 2003.
דנה אוהבת לכתוב למגירה, מעדיפה לשמור את פרטיותה
במקום הנוח והנחמד - אצלה ליד המיטה. לפני כמה
חודשים הגישה הזאת השתנתה, היא העדיפה לשים את ליבה
על השולחן...
נגעת בי עמוק.
לא רוצה עוד לשתוק.
|
אם הייתי נבונה,
אולי הייתי רואה
|
נעה אחורה ביחד איתה,
אני נמצאת בתוך תוכה.
|
המציאות ורודה,
שם מעבר לחומה.
|
תמחי את הדמעה,
אחות קטנה.
אבא הלך ותכף ישוב,
עוד מעט ותראי אותו שוב.
|
ציירת על גופי במבטייך,
הייתי כה טהורה בעינייך
|
|
|
השאיפה שלי היא
לכתוב כ-15000
סלוגנים, שבכל
סדר שייקראו,
יהוו רומן
הסטורי-אפי רחב
יריעה על משמעות
הקיום ללא מטרה
הנעלה מן החיים
עצמם, כאבטיפוס
המנחה את מעשי
עשרות הגיבורים
לאורך העלילה עד
לפרטי הפרטים
הקטנים של פכי
החיים
היומיומיים, או
לחילופין להרויח
מלא כסף
חרגול בראיון
בלעדי לרדיו
במה, בזמן
הפרסומות |
|
