|
נולדה בת"א, בשנת 1972, וניסיתה לשרוד בה, ללא
הועיל. עזבה לפנימיה חקלאית, ניסיתה להתבגר בשלום
במקביל לקטיף תפוזים והרחת תרנגולים.
בעודה ממשיכה הלאה עם משקעי העבר, התחילה לכתוב
שירים, שהיו מישען ומיפלט בעיתות הבדידות הרבות.
בשנת 1991 עלתה לירושלים, למדה באוניבסיטה העברית
סוציולוגיה ומזרחנות, ואחר כך למדה מעט אריכלות.
ובמקום הקדוש הקשה והקסום מצאה את אישה, בן זוגה
לחיים.
היום היא אם לילד, יותר שלמה ומאושרת מאי פעם, עם
אמונה היא נמצאת במקום הטוב ביותר בשבילה.
עיקר הכתיבה נעשתה במשך כעשור משנת 1987-1997. באתר
זה מובא שיכתוב כתביה ועליהם נוספו שירים, חלקם ברוח
אחרת יותר אופטימית ובוגרת.
אתר המשפחה של דנה, שנוצר ע"י אישה:
http://ofir.tayind.com/baby
האשמתי אותך.
איני זוכרת,
האם לראשונה מודיעה לעצמי?
הרי זה כתוב.
-אתה אשם-
|
אבא. אל תלחץ אותי לקיר
אל תדחוף אותי חזק
זה לא טוב לי, זה לא נעים.
|
אבן,
אבן נושמת,
גדלה
קטנה
מתחדדת
מתאחדת.
|
נסחפתי בגלים
נסחפתי עימם
רציתיח לברוח
הם הסכימו, סחפו.
אני הסכמתי, נסחפתי.
ברחתי.
|
אוהבת חוכמה, יופי
מיוחד ללא במה.
אני שונאת בלי די.
|
לא למה, כי אם איך.
יד עם שעון (אולי מזכרת, אולי)
עם לטיפה. כיצד היא לחצה על מיתרים של מעל.
|
מערה גדולה
לה פתח יחיד.
היה לי בה טוב, אך קצת חשוך.
היה לי בה טוב, אך קצת רע.
|
אני רואה אותך מול עיניי.
אמא אמרה לי שהלכת.
כעת אתה חבר של נמלים.
הילדים עומדים המומים ודאי,
ואימם, עם המפתח של הבית בלבד.
|
האמנם עדיין יש בך אהבה?
אולי תרצי לשקוע
בחוץ מתחת
לשקרים. לעול.
|
אני לא שייכת לכם
אולי רק במקרה
נולדתי בארצכם.
הייתי צריכה להיות השמיים, או
סתם כוכב נלווה.
|
לא יודעת עליכם.
על החיים שלהם.
על הקללה והברכה של אמא.
|
עכשיו,
אני בפשטותי.
אתה מוזמן לבוא
להריח שערי,
גופי.
|
אתם טובים,
אתם הולכים.
בדו קרב עם העולם
אני נותרתי פה
|
בן אדם
לא, זה לא כפי שזה נראה.
אינו עיניים, גפיים, שרירים.
אלא שביל דרכו, בו, עוברים.
|
ערך הקול
ערך המתח
ואם אשמע קולך
(לא שמעתי?)
|
הסוף די מר, אישי הקט.
השקר משקר, אין לו סוף או התחלה,
אינו יכול לנשום, לחוש או לנחש איפה עובר הגבול.
עובר מצד אחד לצד שני,
בלי להפלות איש.
|
אלוהים
רחץ קצת את הלילה
מהרשע שמזדנב, ומתחמק אל פינותיו האפלות.
|
היא קפצה. בטוחה בעצמה
קפצה, והיא כולה לא בה.
|
היא היתה כמעט שקופה.
יכלו לראות את השחור
שם בפנים
אך היא היתה כה לבנה.
|
גלים ניפצו את פליטת החוף
גלים שיברו את פליטת האור
מילים שודפות גלים.
|
גר שם אדם.
הוא בתוך עצמו.
אך בתוך עצמו הוא.
|
לזחול,
למשוך,
לנשום באפיסת כוחות
|
גולשת אט אט לים. בעל השליטה העליונה,
על הכחול האמיתי שבעולם.
נרטבה לה השמש, זורקת
אורות וחצים עויינים
לכיוון המים.
הם מנסים לכבות אותה.
|
שאלתי עוד,
ולא עניתי.
שאלתי רק את עצמי,
ולא ענה לי קול.
|
רוצה חופש
את הזהב.
בנבזיות,
אדחה אתכם
אחלום חלומות
אסתדר בבדידות.
|
אני יכולה לדמיין
מסך שחור כגיליוטינה
יורד על עולמי
חותך בבשרי.
|
הוא הופיע ללילה שלם.
פחדתי להאמין שהוא שם
שמחתי שזה אתה ולא אחר.
פתחתי את עיניי, ואין.
|
הם שם בעולם אחר
ואנחנו פה מחכים.
הם מאד רחוק
ואנחנו אף עוד
חווים כמעט מות
מרגישים פיסת היסטוריה
בלב, בגוף.
|
חשבתי,
אהבה, אמצא, מתי שרק ארצה.
פוף.
לבי הוכה תדהמה.
|
אני אצבע כולי
בצבעים, מכל הסוגים
כדי לחזור בי
כדי לא להתחרט
כדי שיהיה יותר יפה
כדי שתסלחו
|
היה לה שיער ארוך ומסורק
כמו בציורים פשוטים
היתה לה שמלה או חולצה ארוכה.
|
כשאני שונאת
אל תצחקו.
לא רוצה לראות אושר,
חיוך.
פשוט תתחככו
תתייחסו.
|
עם לילה, גווע רצוני.
גוועה תשוקתי.
מתחילה הכנה קדחתנית, לבוקר.
למחר,
הוא יהיה יפה.
|
ענדתי מגן דוד
דרכי קראה לי.
מפגש עם מרצח
נלקח לי רק סמלי
|
המוות מעולם
לא היה כה קרוב,
אף כי שמעתי עליו שמועות.
גם נתקלתי בו בנבכי מחשבות.
|
החיילת שלי עוד קטנה,
אפילו לא חזקה.
טרם למדה.
היא לעולם לא תדע.
|
בגידתך כה קטנה,
קנאתי, עצומה.
|
ומה הלאה.
האצוד סבל חדש?
לא. אני ממתינה.
כי צריך.
|
היא הלכה לה, לבקר את עצמה
היא לא פגשה אותה
כי אם את צילה.
|
יום אחד הלכתי.
לחנות פרחים, יש בה גם עציצים וקקטוסים.
ראיתי קקטוס קטן ומסטול.
חשבתי.
לקחתי אותו עם כוונות רציניות
של שנה וחצי השקיה, שמש ומזון בריאות.
לפחות.
אם לא נמות, לחוד כמובן או ביחד אולי.
עד אז.
|
כנראה עד כלות אחפש
כנראה עד כלות לא אמצא
אותי.
|
אולי
בעצם לא כדאי
אולי בעצם זה חבל
אם אחשוב
שזה קרוב
בידיי.
|
כמה מילים
כמה התחלות
ועד כה
לשוני כשלה
לבטא את האור והפריחה.
|
מה. מה זה שם.
זה הכל שהוא לא כלום.
או לא כלום, רב כהכל,
או אחד מהם.
|
אתה תבוא,
תחבק, תיקח את הרע
תעשה קניות,
תקנה לי חמניה
תתקן לי את הברז
ואת המטריה.
תאהב אותי כל כך.
|
אנשים גדולים,אני טובעת ביניכם ואתם משפילים.
אנשים קטנים,אני מטביעה אתכם ואתם עוברים.
|
רחוב ארוך ושומם.
יש בו משהו.
כלל לא ידעתי,
זה מה
שלא יימצא.
|
אני בקנאתי כמעט נאכלת
אני בקנאת ילדות
למרחקים
לא סולחת, זועפת
על ימים עברו, על מה שלא עבר.
|
הררי איומים. עננים מתכהים.
מחר, עוד יום, שבוע, שנה, אולי מאה שנה
טומנים בחובם פחד מחודש. מהחדש.
ממך. מאמא. מאח קטן. אנשים זרים.
|
אוחזת בחיים
בציפורניים מעוקמות-
מימים קודמים של קור וקושי
בידיים מחורצות קמטים
נטולות יכולת אחיזה.
|
עתודה שלי.
הוא. חסון, בריא.
הוא. קרש מים-לי.
|
שיניים.
תפתחי את הפה חזק,
עוד קצת, עוד קצת.
נו כבר!!!
תחשפי מלתעות
ואז תנקשי חזק, מהר.
|
רכבת ענקית...
כשאר מיני רכבות,
בסופו של מסלול,
כולן במדף.
מפורקות
|
שאולי, קשישא.
אהבתי אליך
אין לה סוף או התחלה.
האם אהבתך אליי, תלוייה בדבר.
תלוייה באולי.
|
תדמית מדומה.
צפיתי. ראיתי,
במי שרציתי,
דקה, כמעט שברירית,
העדינות בשלמותה.
|
היא ביקשה מהתוכי
שיאמר, רק יאמר
שהוא
אוהב אותה.
היא היתה כה נדיבה.
נתנה את כבודה.
|
אש יקירה,
אינך נכבית מהעור,
אינך נכווית מהאור
אינך יראה מפני יצורי בשר ודם
מהפנטת, מחממת.
|
|
|
אני אוהב לאונן
שאני עירום
ואתם?
תום יורק |
|
