|
השם הוא דנה. לא מיוחד. פשוט. אך למרות איך שזה נראה
אני מאמינה שדנה זה לא סתם שם. זה חלק ממני, חלק ממה
שאני עושה או רוצה לעשות. אז אם תיתקלו בעוד דנה
תדעו שזו לא אותה אחת. ותדעו שיכולים להיות מיליוני
אנשים עם אותו שם, אבל רק אתם- היחידים שתהיו אתם.
אני לא אציין שנת לידה מכיוון שאינני רוצה שאנשים
יחשבו שאינני טובה מספיק רק משום שאני קטנה. אולי
מבחינת השנים אני קטנה ואנשים אולי לא יאמינו עד
כמה, אבל יש לי כ"כ הרבה מה לתת.
הקטעים מבוססים על סיפורים אמיתיים שחוויתי אני
בעצמי או שאנשים הקרובים אליי חוו. "...הכל חייב
לבוא ממקום כלשהו, אם זה לא אמיתי זה יבוא מהראש..."
(שורה מהקטע שכתבתי ובקרוב יהיה מפורסם כאן-
"אמונה")
מאותו רגע איבדתי הכל, אבי המשיך להרביץ. ואחי לא העז להביט
בי. מאז כבר לא היה לי עם מי לדבר. עם המשטרה, עם הסורגים, או
עם מכותיו של אבי שבא לביקור. מאז איבדתי הכל ומה שנשאר זו
אכזבה אחת גדולה.
|
אף אחד לא יכול להבין אותי, ואני מבינה את זה. אף אחד לא עבר
את מה שאני עברתי כדי לדעת איך להרגיש בכלל. כל הדברים הטובים
נעלמים כלא היו, ומה שנשאר זה רק זכרונות. זכרונות של החיוך,
של המבט, של הדיבור.
|
היא ישבה שם, מכורבלת כעובר היוצא מרחם אימו. אני הסתכלתי
עליה. במשך שעות רק הסתכלתי. החברה שלי, החברה הכי טובה שלי,
ניסתה לשים קץ לחייה. לא ידעתי למה, לא היה לי מושג. ממה
ששמעתי, היא עלתה על הגג. במזל עצרו בעדה.
|
ישבתי וחשבתי. למה הוא אמר לי שהוא יאהב אותי לנצח? הרי הנצח
הוא בסה"כ אפר ושום דבר מעבר לכך. אי אפשר לאהוב לנצח. שום דבר
הוא לא לנצח, כי אין נצח.
ואז לא עניתי לו. פשוט אמרתי: "אין נצח," והוא שתק, לא הבין.
הסתכל עליי ואז הלך. למחרת לא דיברנו.
|
את הסוף אני לא אספר כי אני לא רוצה שתזדעזעו, אך מה שאני
ראיתי זה משהו שאף אחד לא ראה, ואם כן, אני מקווה שהוא שכח,
למרות שדבר כזה אי אפשר לשכוח. אני זוכרת את העשן ואת הרעש
החזק, אך אלו דברים שהולכים ונשכחים.
|
באותו רגע הבנתי עד כמה אני דומה לאותו קיר. כשהיא הייתה תלויה
על הקיר, הוא כבר לא היה ריק, וגם אני, הרגשתי שמשהו מתחיל
למלאות את ליבי בחזרה.
|
זה כל-כך שונה עכשיו, מאז שהיא מתה. מי, אתם שואלים... אמי.
היא הייתה כל-כך יפה, כל-כך עדינה. לבנבנה כמעט כמוני. לחייה
תמיד היו אדומות ותמיד הייתה מחייכת. גם כשבכתה, כאילו חיוכה
לא יכל להימחק מפניה היפות...
|
הוא תפס אותי ולקח אותי אל מאחוריי השיחים.
"מה אתה עושה?!" שאלתי בכעס.
"תסתמי!!" הוא צעק. "מספיק צרות עשית, עכשיו מגיע גם לי
להנות!"
הוא תפס בי בחוזקה ואז התחיל להרים לי את החולצה.
|
השחור החל וכיסה את פניה היפות, פניה היפות של אימי, וידעתי
שזו הפעם האחרונה. ניסיתי לפחות לחייך, לחייך חיוך גדול כאות
שמחה או אולי עצב. אך לא זזתי. עמדתי שם ושתקתי. לא זזתי.
וראיתי אותה הולכת ומתקרבת אל המוות. ואני, לא יכולתי לעשות
כלום.
|
זה נגמר. אפילו הדמעות כבר נגמרו, אפילו העצב.
אנשים מחייכים, כאילו שוכחים שנגמר,
כאילו שוכחים שאין עוד.
|
אומרים שהחיים הם מתנה מה'. אבל מתנות אסור לקחת חזרה, אז למה
לו מותר לקחת את החיים שלנו?
|
אני אקח את כל מה ששייך לכולם ואחזיר אותו לכל אחד. הרי ה' גנב
את כל הדברים השייכים לנו. הדברים האלו הם שלנו! לא שלו. אסור
לו לקחת. הוא בעצמו אמר: אל תגנוב. אז למה לו מותר?
אם אקח ממנו הכל לא אוכל להיענש כי הרי "הגונב מגנב פטור"...
|
פתאום הכל נעלם. בא גל גדול ושטף את הכל. כל מה שבניתם נשטף
יחד איתו. אתם צריכים להתחיל הכל מהתחלה.
|
יש רק יום אחד שבו אני באמת מאושרת. שאני לא מפסיקה לחייך גם
אם לחיי רטובות מהדמעות המלוחות שזולגות מעייני. יום שבו אני
שמחה ואני מרגישה כאילו רוקנתי את הכאב שנדבק לליבי.
|
|
|
אין יותר
סלוגנים.
תבואו מחר.
- הגרופית של
עמוס בר מוכרת
סלוגנים בשקל
וחצי קילו. |
|
