|
ומבעד לחרכי השינה
לחפש
מה איש עוד לא כתב
לפניי; לרשום דק דק,
לתארך, להיאחז בזה כאילו
אין מעקה אחר.
תאכלי לאט. לאט, אני אומרת לך, כמו שאוכלים תינוקות. לאט כמו
שבוודאי אוכל צב. תאכלי לאט ותרגישי כל פירור היטב בפה, היטב
תרגישי כל פירור, עד אשר תבוא הבחילה ותגאל את הכל. תקיאי,
תקיאי עכשיו. אבל תקיאי באלגנטיות, שלא ישמעו. בשקט בשקט, בשקט
זה טוב.
|
בקיץ שפתח את שנות התשעים אימא שלי התחתנה עם בני, גרוש ללא
ילדים שהיה מבוגר ממנה בשתיים עשרה שנים, והייתה כבר בהריון עם
אחי הקטן. אני חיכיתי לחתונה הזו בלי סוף כי ידעתי שאלבש שמלת
שושבינה לבנה בוהקת, וניסע לאילת לחופשה שלושתנו.
|
אין מגן מפני
הפרידה הבאה.
היא
נשענת כנגד השער וממתינה,
|
אין בי חלונות
ועל כן חסינה אני,
איש לא מביט
לתוכי;
|
האותיות ניגרו מפי
לאט ובסמיכות, דבשיות,
חגו, עגו
קרוסלה של הברות
|
זה קיץ ובואנוס איירס בוערת.
אני יושבת מול הטלוויזיה הפתוחה ומתבוננת בשקט.
אתה מתיישב לידי ומכבה את הטלוויזיה, לוקח את ידי.
|
אני חוזרת אל הבית
שהוא בית ולא דירה,
אל העיר שלי שאני מכירה בה
כל פינה וכל כוך,
מן העיר שאיני מכירה בה אפילו אחוז
אך מרגישה בה
סימולטנית גם בבית גם בחו"ל
|
בלעתי את כל הכדורים.
יישרתי קמטים בלתי נראים
בחולצה
|
כל השוברים מומשו
כל הטריקים התיישנו
החיוכים פגי תוקף עכשיו
נקישה קטנה על הכתף מזכירה לך
|
הבד לא יכיל אותי, גם
הגעגוע הזה גדול ממני,
שוחק את הסחוסים.
|
אולי
להיות משורר זה בעצם לכתוב שיר קטן,
פזיז, בחלל הריק בין דפיו של עיתון השבת,
בו שגיאה מכוונת קטנה, קצת כמוך,
|
איך לקרוא את זה,
איך לקרוע את זה,
איך לכרוע מול זה
|
אני רוצה להגיד כל כך:
אני שונאת
כדי שזה יחלחל בכל
הנקבים נקבים
|
מבעד לעקיצות היתושים, הזמן שמגליד,
הצער שמתהווה בבית החזה
|
לאמא שלי יש
אינטיליגנציה של תשחצים
חצי פתורים, וחוכמה
שלי אף פעם לא תהיה
|
אהבתו מתרחקת ממני
כמו מטוס סילון
ברעש לבן שאינו
מפסיק לרגע
|
המשפחה שלי תצרף
של הדחקה ודוחק
|
תן לי לרקום
אל בינות החדרים
את מה
שישסה אותנו זה אל זה
|
זה לילה נפלא להיות בו
שבורת לב, או נאהבת -
כל הגשם הזה על השמשות,
טיפות גדולות של געגוע
|
לא תמיד יש להם שפתיים כאלו פשוקות
ושיער כזה פרוע,
חיים כל כך מעניינים
|
אני רוצה שנאהב כאילו
נותרו לנו רק 48 שעות ביחד,
ושלא נתלבט מה לעשות בזמן הזה
אלא נשכב חבוקים מתחת לסיגלון בחצר שלי,
נשב על נדנדות ונחכה לרוח שתאמר לאן
|
חסרון רפרוף שפתיך
צורב כמגעו
של קעקוע חדש
על עורי
|
אתה מטורף, ויש לך מעין פיצול אישיות,
ושיגעון גדלות שמכניס את שלי לכיס הקטן, ואתה
לא קורא את השירים שלי, ואם היית קורא אולי היית יודע
עליי כמה דברים שאתה בטח לא רוצה לשאול,
|
לגור בעיר שאין בה וודאות
מלבד מגפי ההיסטוריה ששומרות
שאף לבנה לא תנוע ממקומה,
שכל רעף יתפקד
|
ובחדר ההמתנה לרופא
לתהות
מה בין האוושה הסיסטולית
שלי
|
הדברים שאינני זקוקה להם
מתדפקים על דלתי:
שאריות לחם עבש,
דוק של עצב בזווית העין,
|
יום אחד יעטרו קמטים צפופים את פניי.
אשכב לישון מוקדם ואקיץ
בטרם יעלה השחר
|
למשוך את הזמן לאחור
בדהרה,
|
(מתישהו, בקרוב, מישהו יפשוט אותם ממני).
שנה חדשה מתגנבת בלאט
אל בין הפיגומים,
בדיוק בזמן.
|
ומבעד לחרכי השינה
לחפש
מה איש עוד לא כתב
לפני; לרשום דק דק,י
|
יום אחד אני אהיה זמרת גדולה
או משוררת מחאה מפורסמת
או תמלילנית
ואתה תחייך ותגיד: "תמיד ידעתי שיצא ממך משהו"
|
ויותר אני לא מבקשת
שתיקח אותי
אל הימים החסרים שלך,
|
ובבוקר הזה, הבהיר,
להחליט
מה עושים
עם האהבה שנטווית בחיפזון עתהי
|
בעוד שנתיים אהיה בגיל שבו
אhמא שלך מתה
חשבה שלפתע נהייתה לה
אי סבילות לאלכוהול
|
אבל היא שלי הלילה, ירושלים.
גם שלי. גם בפניי היא פותחת את המעיל
ופוקחת עין אחת, לראות רק מה שמותר.
|
מחוץ לחדר הכלבה שלי,
זקנה וחכמה,
ממתינה ליום.
|
הכי הרבה אני בוכה על האבא המת שלי ועל האבא החורג המת שלי
שמתו שניהם בצירוף מקרים מטלטל בהפרש של חמישה חודשים
אחד ממחלה קצרה ואחד מארוכה,
אחד ראשון ואחד שני, כמו טיוטה למוות
|
הגג נוזל לפעמים בחורף.
ההורים שלך לא נשואים האחד לשניה.
הדלתות תמיד פתוחות, כי מה כבר יכול להתרחש
שעדיין לא קרה?
|
וזה שעברתי ליד הבית של אהבתי הראשונה
ביום שישי עם האוטו בלילה
רק כדי לראות אם החלון שלו פתוח, או לפחות מואר,
וזה סימן לרגרסיה שאין כדוגמתו.
|
צריך
לבשל ביצים קשות, לסדר עיגולי מלפפונים
על הצלחת, כמה זיתים,
מטאפורה לעולם העגול שהיה ולא ישוב עוד
|
אנחנו נעים במעגלים איטיים,
מדברים על מין כמו על הדבר היחידי
שייתן חותם או שם למגנט הזה
שאליו אנחנו נמשכים
|
ואם לא הוא, אז מה
בעצם
קדוש?
|
אני כותבת על הדברים הפשוטים בחיים,
אלו שלא מדברים בהם
ובשפה שבה אני מדברת,
זו שלא כותבים בה.
|
אני מרגישה שאנשים לא מבינים
אני מרגישה שהם עומדים
לי עם סטופר מעל הראש,
מודדים,
צועקים לי: נו, נו!
|
מה נותר עוד
בינות אגל זיעה אחד
למשנהו, אולי רק
לטיפות המאוורר על עורפי
|
זה כאב
שמפשק צלעות
זאת אומרת
מתרחב לך בגוף, עושה בו כבשלו.
|
בארבעה עשר באוגוסט אשתקד
היה עליי לדייק באושר, לומר:
הלחיצות שלו על דפנות הרחם גרמו לשפתיי
לשחרר אנחת רווחה שצלילה נשמע
|
אני חושבת: כמה שהלב שלי כלוב
ואני כלואה בו.
את האהבה אליך מחזיקה
חזק חזק וקרוב קרוב
וכשמנסה לשחרר
סימנים כחולים מתהווים בה.
|
אני לא כותבת עליך הרבה,
או כך זה לפחות נדמה
(אפילו לי), אבל מסתבר
שאתה מסתתר ברובם,
אתה בסוגריים.
|
ישנה שינה טרופה. מתעוררת בבכי.
מתגעגעת אליו בכל יום, בכל דקה,
כאילו כבר הלך.
|
בבוקר יום הולדתי
השלושים וחמש
מת עליי אבי
|
תכתוב ש...
אני כמו מספריים -
אם רק יודעים איך לאחוז, אני בכלל לא מזיקה
|
כשאהיה גדולה אני אהיה
מטורפת,
|
שלומי ואני יורדים על קוסקוס ביום שישי בצהרים
קצת לפני שהשמש תשרוף ונארוז את עצמנו לבריכה,
|
אל הארכיון האישי (31 יצירות מאורכבות)
|
|
על שלושה דברים
העולם עומד
על הכוסית שלפני
והסגריה
שאחרי... |
|
