|
כמה כובשים את הלב שילהי ימות הסתיו! כובשים עד כדי
כאב! שכן יש רגשות עזים ומעורפלים כאחד, ואין חוד
כחודו של האינסוף. גדולה החמדה לטבול את העין באין
סוף של רקיע וים! בדידות,דממה, תומת התכלת שאין
כמוה, מפרש קטן, המרטט על פני האופק ומחקה בקטנותו
את קיומי שאין לו תקנה.
הנימה החדגונית לגלים כל הדברים הללו הוגים בי או
אני הוגה בהם (כי בתוך עוצמת החוויה אובד האני חיש
מהר!)
הגה יהגו איפוא, אך בדרך מוזיקאלית וציורית, ללא
פילפולים ללא הוכחות, ללא מסקנות.
(שארל בודלר, פואמות קטנות בפרוזה)
גל גועש לוכד סערת חושים,
יורק רסיסי מחשבות על הזמן,
לופף את הגוף נושאו אל קדרותה
של מלכות השמים.
|
שפוף אלך, תקוותיי ודאגותיי הכריעוני,
אני, כבר לא אזהר,
אינני אפוף הילת חשיבות כנחפזים,
אני, כבר לא אמהר
|
אציל הוא הילוכה, בת האל הנוגה,
אך באשר תנוח כף רגלה הענוגה,
יפערו תהומות דומה
|
אילנותיי השרישו שורשיי תופת,
גזעי בקע ונבקע, שדוף ושברירי
|
עבותות מחלפותייך השחורות,
כסות לרזיי תנוך אוזנך ענוג,
סביב לצווארך ערפילי טוהר מבשמים,
|
משופעת זוויות אור והעדר, וחושך, רבגוניים עד אין סוף,
קורם, טווה קורי יצירה, חדורים נעימות
|
בליטוף את פני המים נרכב על גלי מציאות,
המחול כחוט ארוג מתפתל מתמשך,
והיא בכף ידי מתרפקת וזוהרת,
ובערמה גולשת בין אצבעותיי
|
רסיס נבואה מתגלגל על לשון,
עד אל שפתיי שני תפוחות,
מתק נצחים, קצה פי מצע ניצוצות
|
ציור דמותך משובבת, פסיעות חורצות,
שיקועי כפות אהובות,דמים באדמתי רכה
תהום מתרפקת חשש,צווארים רפויים
בוהקים גלויי מחלפות נוטפות טל,
|
ערפל אדמדם שופך שלווה,
מתרומם אל מעבר שחור שזור נזרי תכלת,
בצימאון ללא רוויה,
|
אני עץ וירח שמש צוחקת
בעד מעטה ענפיי עלי עצים,
אך אוכל דבר אך בשמי.
|
לשני אופקים מפוצלים,
הניתוק ממאיר,
השבילים צלובים,
משיקים
|
קו אופקי מטושטש קרע מתווך
בין גווני תכלת וצהבהב אפור,
הרוח בחלל הפנוי שטה ללא תחילה
קרן לובן בוהקת עלי דפנות שדות החיטה הפרושים,
בבהירות מסמאת אור מקיף.
|
רסיס זוהר קרן הוטחה עלי מדבר,
תשוקתה על ארץ נופצה,
עקבות דקירותיה את החול יטושטשו,
|
וענן צולל ושוקע,
מלווה סלילי זכרון ותאוות חיים,
אל יערות חבויים מבעד לחלון,
|
|
|
כשאני כותב
סלוגן אני צוחק
באמצע, לא כי זה
מצחיק, פשוט כי
זה מזכיר לי את
טקס יום השואה.
שרוליק
ישראלוביץ' עומד
דום. |
|
