|
"... בשדה הקרב מתעצבת העלילה משרידי-אנוש לתוך
יצירה באשר היא יצירה; מות היוצר מבשר על מקוריות
העתקה; המסמך הכלוא במסך המהבהב מתמנה להחליף את דף
הנייר המשורבט והדם ככלי עזר בידיו של האומן האוטופי
ממיר את הדיו השחורה; התבוננות הכותב האובייקטבי
מתחלפת למציצנות טהורה, כי ככלות הכל אין ראייה שאין
בה משוא פנים; זעקת הגיבור ואף הדעוכה ביותר תגבר על
צרחה מחרישת-אוזניים והשתיקה תעיד על מותו; בזמנים,
שבמבט בפני הזר תראה את עצמך כשהזר מתבונן בגבך,
לומדים לחיות מהסוף להתחלה; כשאין דבר ארוטי יותר
מנערה פשוקת שפתיים הנוגסת בתפוח הירוק ועסיסו נוטף
על שפתיה לעוסות היטב, הפורנוגרפיה מתגנדרת להתחזות
לסרט-פעולה עכור מדם; הצביעות נותרת להיות הצורה
הכנה ביותר להבעת רגש; המודעות לערכים ולמוסר היא
היסוד לדמוניזציה; והסתירה בין הדברים תעיד על גיבוש
רעיוני מסוים.
"סבורני שעלינו לקרוא רק ספרים שיש בכוחם לעקוץ
ולנשוך. אם ספר שאנו קוראים אינו מעורר בנו רגש, למה
לנו לקרוא בו? אנו זקוקים לספרים המשפעים עלינו
כאסון, הפוגעים בנו עמוקות. ספר חייב לחדור כגרזן
בים הקפוא אשר בקרבינו, וכן יש ספרים הפועלים
כמפתחות לחדרים לא-נודעים בתוך מבצרו הפרטי של
האדם."
מתוך "הפרוטוקול למציצנות" מאת דן-עדן, בטרם נכתב.
© כל הזכויות שמורות לדן-עדן ולפרנץ קפקא.
יליד 84, מעביר את זמנו בימים אלה בלונדון.
אני חשה דרוכה ומושפלת מתמיד בחור האפל, שאין לי מושג מה
מיקומו. נראה כאילו כל הצער והעלבון של העולם מצטבר בו. לפני
כשעה עוד בצבץ קצת אור בקצהו העליון, דרך הפתח הצר, מעין לוע
פעור, שמקשר אותי עם שארית העולם. כעת החשיך.
|
כשטבלתי את המברשת בתוך דלי הצבע הכתום העז נזכרתי בו, בזר.
איך שהוא הופיע משום-מקום ונעלם לתוך הכלום בלי להגיד שום-דבר.
שבוע ימים חלף מאז ביקורו המפתיע, השבוע שהתחיל ברגל שמאל
והסתיים באותה רגל, כשבאמצע בצבצו כמה סימנים של פריחה ולבלוב.
|
שוטטתי לאורך קו הים הבלתי-פוסק, לובש את מעיל הגשם שלי, בעוד
שזוחלת לה עונת-קיץ לוהטת. אולם מה זה עשוי לשנות כשרוח כה
צוננת נושבת לי בפנים כנווד בודד שסטה מדרכו. מכל מקום, איזו
מין דרך יכולה להיות לאנשים שנמצאים ברוב הזמן בחיפושים אחר
הלא-נודע?
|
שוב התעוררתי לתוך אמצע הסתיו השרבי. בשדה הזהוב מצאתי את גופי
מושלך על כר-הדשא השרוף. הטבע המת כבר לא התחנן למים ואני
הפסקתי לדרוש לשלומו.
|
אצבעות קרות השתטחו לכתפי. "אני מרגישה שאתה כל-כך רחוק ממני
למרות שאני עומדת ממש לידך. הו, כמה מוזר," - כל הגה שפולש
מהפה של בטי הוא כמו ענן אוורירי מתפשט ונעלם - "בעצם, יכול
להיות שזאת אני שהרחקתי-לכת, לא?" חשבתי על כך ומלמלתי, אני
פה. אנחה משותפת.
|
מה שנותר לי זה להביט דרך החלון, בלילה הנצחי שקרס על העיר
הקטנה, כלומר על העולם כולו, כי, כאמור, השמש נרצחה בדם-קר. גם
לה בטח היה איזה בעל אלים, למלכת השמיים הזאת (ייתכן שזה הירח
בכבודו ובעצמו), שעשה בדיוק את מה שעשה בעלה-לשעבר של שולה.
|
ואתה, אל תביט מעבר לגשר כשעיניך דומעות,
אל תשא את קולך הסרוט לנאום שחוק,
תפילה לוחשת של כמה קל לך להיות -
אתה.
|
דופקים את הרגש
מיצרים מוגבלים - מתכסים
באפר המתים
ממריצים במחירים מופרזים.
|
יד רוחצת יד, עשן סופני מתנוסס בצלילות אוורירית
שורשי-העצים פוערים מרצפות של גולגולת צחיחה -
|
מישהו מציץ בך מבעד לחרך בגדר --
|
את עיני השקד עצמי;
הנך רואה מה פורים השדות אשר זרעת ודישנת
|
ביום בו ייגמרו תירוצים לקרבות,
ועלים שורדים לא ייגזלו עוד מענפי-העצים השמוטים,
ולוחמי העבר ינוחו על משכבם בפרדס של ורדים כחולים;
בין לבלוב חיוכים והפשרת דמעות לזכר בוגדים ונופלים
תקום התשוקה למרוד.
|
מראות של טינה; מלטפן בשפתיים קלופות -
פיות פעורים לקריאה ניסורה
מבריחים מילה מקוננת
|
משטר רודני
אלוף גס (מ)רוח
על כביש העפר.
|
מברקים
נפלטת פגיעה ישירה של מילה
(מחפשת מחסה בדממה אטומה,
מין משמעות למכסה של צנצנת זכוכית מנופצת - מריבה).
|
בתולה אדמונית עם בליעת הדמעה ממלמלת:
"האדמה אכלה אותך
ושבעה".
|
מי-הים, הם מושכבים תחת שמיכת עננה משחירה, כבושים בצלילות
רבגונית של הריקנות, ואני כל-כך חושק לצלול לתוך השטף האיתן
ולהתנקות בתרמית מפתה זו.
|
אל הארכיון האישי (2 יצירות מאורכבות)
|
|
אני אוהב ילדים.
במיוחד עם רוטב
סויה.
השני |
|
