|
SMF
נורא קשה לי בלעדיה, אני מרגיש ריק מבפנים, הגעגועים הורגים
אותי.
כבר 7 שנים שאנחנו ביחד אבל אנחנו לוקחים את זה לאט, היא גרה
בבית שלה ואני בבית שלי, גם כשהיא באה לישון אלי היא מכינה
לעצמה בית קטן בתוך הבית שלי. כמו ילדים קטנים שמשחקים
בקאמפינג רק בתוך הבית
|
ברקע היה אפשר לשמוע את הגיטריסט המחויט לובש כולו לבד עם ורד
אדום על מעילו ומואר בשתי נרות ארוכים אשר עמדו על השולחן
במרכז החדר. על השולחן המפואר היו שתי צלחות לבדות כשלצידן כלי
שולחן מכסף הבולטים בבהירותם בעזרת אור הנרות...
|
מספר ימים לאחר השיחה אשר הותירה אותי מאופס כוחות צצו להם
נסיבות ומצבים אשר הפיקו בי תקווה שהיא תיתן לי הזדמנות נוספת,
הזדמנות אותה לא אסכים שתברח לי מהידיים, הזדמנות בה אעשה
כמיטב יכולתי להחזיר לעצמי את החיים ללחיים, את הרצון להנהיג
שוב
|
זה לא כיף להיות היחיד שנאסר עליו לגעת בה בכל דרך שהיא, שכן
אפילו שלום אסור לי להגיד לה, לתת לה נשיקת בוקר טוב או חיבוק
ואפילו לא לחיצת יד. לרגעים אני כל כך מקנא באותן בנות אשר
סובבות אותה וניתנת להם האפשרות להתקרב מעבר למחסום הזכוכית
|
נכנסתי אל המיטה הגדולה והריקה, הסדין היה קר ושלח את זרמי
הקור במעלה גבי, דבר שהרעיד אותי קלות בכל פעם מחדש, הנחתי את
ראשי על הכרית הרכה ועיני נעצמו מעצמן עוד לפני שקיבלו את
אישורי לכך, רמזו לי על חוסר הנכונות של הגוף כולו לשתף עימי
פעולה ולחכות לה ער במיט
|
זה היה לילה כמעט חלומי, הרגשתי כאילו הכל קרה כל כך מהר, כל
כך מושלם...
|
זהו, הפעם זה הסוף, היום בו המחר לא יהיה עוד.
זהו קו המחשבה שלי להיום, למעשה למשך השעות הקרובות.
כל מה שנשאר לי עכשיו זה להסתכל במבט לאחור האם זה היה שווה את
זה, או יותר נכון, איך קרה שהגעתי לכאן, איפה הייתה אותה טעות
שלאחריה הסוף כבר היה ידוע מראש.
|
"גבירותיייי ורבותייי ברוכים הבאים לאולם רזניק המהולללל".
הקהל געש והריע ולאחר מספר שניות המשיך המנחה בדבריו, "השבוע
אנו מביאים לכם את הקרב הקל האחרון שללל השנננה!", שוב קטע
הקהל את המנחה בקולות צהלה ורעב לדם, הקרב הולך ומתקרב והם
רוצים לקבל תמורה לכספם.
|
לאחר מספר דקות, הרמתי את עצמי מהרצפה, עמדתי מול דלתות העץ
הענקיות ודחפתי אחת מהן, הדלת הייתה כבדה וזזה לאט, קרני האור
נכנסו פנימה והאירו את פנים חדר הכניסה, זה היה מסדרון קטן עם
שניים שלושה לפידים בכל צד של הקיר אשר בסופו דלת, מכיוון הדלת
נשמע רחש קל, הדב
|
מר אותיות ואדון תמונה הם אנשים חביבים למדי, הם חיים לעצמם
בנחת בעיר קטנה ושלווה.
כמו כל הבנים בגילם גם הם אוהבים לצאת ולבלות עם חבריהם האחרים
ולשאוף לצאת עם בנות המין השני...
|
אני לא יכול שלא להרגיש את החלל הנותר בתוכי מאז אותו יום חורף
קר.
ידעתי מראש שזה לא יכול להיגמר טוב...
|
ברגע אחד אתה מתחיל לחוש זאת, ההרגשה העוברת בכל גופך, מן רעד
בגוף, תחושת חום קלה מורגשת לאורך גופך המונחת על הספה.
אתה שומע קול קטן ועדין בראש, הוא קורא לך אליו, הוא חושק בך
ולא יתן לך מנוח עד שתכבושו בחדש ולאט לאט אתה מרגיש איך
כניעתתך הולכת וקרבה.
|
שלום לכולכם וברוכים הבאים
אני ההצגה, זה שמרכז הבמה
חייתיות מתפרצת מתוך השוליים.
|
כשאת מסתכלת אל תוך עיני
ומסברת את אוזני בשקרים
אני אאמין לכל מילה שתגידי
כי זה סוג הבחור שאני
|
כשלשקל היה עוד ערך ולמורה נתנו כבוד.
אבי נראה ענק ואני השמנמן של השכונה
שנהג לשחק תמיד ולתת את כל הלב צעקות ומריבות
ואשמת האחרים תמיד הייתה מובטחת
|
ישבתי שם מקופל בפינת החדר בתוך חשיכה מוחלטת, רק אני ושיר שקט
של הקראנבריז.
רק אני לבד, אמיתי עם עצמי, חושב, מרגיש, מנסה לשחזר כיצד
הגעתי למצב הזה...
|
שני המתמודדים שמעו את הפעמון ועטו אחד על עבר השני, חוחיטו
הניף את אגרופו ונתן את המכה הראשונה. הוא הצליח לפגוע בראשו
של אריסטו והמשיך, הפעם עם יד שמאל ואז שוב ימין. אריסטו נראה
תחילה חסר אונים...
|
לאורך כל חייו האדם תמיד סובב סביבו בידידות, החל מהיותו תינוק
קט בעריסה עד לקשיש בכיסא נדנדה, לאורך כל תקופות ההיסטוריה זה
היה כך ולא יהיה קשה לחזות שימשיך להיות כך גם בעתיד הקרוב
והרחוק כאחד.
|
לאור התוספת החדשה בחיי... חתימה.
|
|
|
"מה עושות
האיילות בלילות,
הן פוסקות את
רגליהן
הגדולות...."
לאה גולדברג -
דראפט ראשון
מעזבונו של
אספן |
|
