דמיאן רייבנלו הוא שם העט של אדם בשנות העשרים
לחייו. לאחרונה החליט להוציא לפועל רעיון שהיה בראשו
זמן רב: לפרסם בעילום שם יומן אישי שניהל בשנים
1994-1999, בין גילאי 12 ל-17. למרות שלדעתו יומן זה
"אינו בדיוק יצירה ספרותית כבירה", בעצם הפירסום הוא
מקווה להתמודד עם תקופת ילדות ונעורים מעורפלת
ובעייתית. דמיאן מעיד על עצמו כי היה ילד ונער מנותק
ומרוחק, "מוזר" בלשון העם. אמנם היו לו תקופות של
יותר ניתוק ושל פחות ניתוק, אך התמונה הכוללת היא של
מי שנולד ללא היכולת הטבעית המולדת לתקשר עם אנשים
אחרים בצורה גמישה ונכונה ולהבין את כוונותיהם.
המחבר מעיד כי אף שמבחינות רבות מצב זה שלו השתפר
ללא הכר בשנים שלאחר הרישום האחרון ביומן זה,
מבחינות אחרות, אותו הניתוק וחוסר התקשורת "השאירו
אותו באותו שדה, רק עם פחות בוץ על הנעליים, ולא
בתוך שלולית", כהגדרתו.
לאחרונה הוא סבור כי תכונות ומאפיינים אלה שלו
יכולים להצביע על מה שמכונה "תסמונת אספרגר", גם אם
ברמה בינונית או קלה, למרות שדמיאן מעולם לא אובחן.
לקורא המזדמן, עשויה קריאת יומן זה להוות הצצה מתוך
נקודת מבטו של ילד ונער יוצא דופן, מהסוג שאולי
תתקלו בהם, וככל הנראה לא תבינו. גם הוא מתקשה להבין
את עצמו, במיוחד עם קריאת שורות אלו.
כל שמות האנשים והמקומות ביומן צונזרו על מנת למנוע
זיהוי.

יומן, רישום חמישי, 21 באוקטובר 1995 יומן עבר זמן כה רב. כבר יותר מחצי שנה לא כתבתי ביומן, והיום סוף-סוף חזרתי.בכל פעם שהיתה לי סיבה לכתוב ביומן, עד עכשיו, רציתי לחזור ולכתוב, אבל התעצלתי. והיום, יום שבת, כל המשפחה נסעה לדוג ואני נשארתי, כך שאני יכול לכתוב סוף-סוף.