|
"בדקה אחת שפויה
הצלחתי לראות
את אוניות הצער טובעות
בים של תקוות קטנות
ויין
בדקה אחת שפויה
הצלחתי לראות מלאכים
בשמי העיר הזאת
אלוהים לא מוותר עלינו ביינתים"
-החברים של נטשה-
פעמוני הרוח מבשרים על בואו של הסתיו
אני מאושרת.
|
נביאי אמת של אלוהים,
שליחי הצדק של מלאכים.
|
המחיר היחידי הוא רסיס מליבך...
יש גם מבצע - לשלם בדמעה.
|
שלוש בנות על כביש אחד
שלוש בנות יפות יחדיו
|
כמה אנחנו משתנים
נגעלים מהמיץ של עצמנו.
|
לו הייתי טייסת
הייתי כורה כוכבים
ממעיינות השחר
המוארות
|
אני רוצה לקרוע את הבשר המבושם הזה
שעוטף את לילותי, את עורקיי
מעליי
|
צביעות מאכלת בנשמתם של האבודים
דוק מכסה את עיניהם
והם גדועי ידיים
|
כמו שדים הם משחקים במשחקי תפקידים
עם השמש.
|
בינות לגזעים
מלקט אנוכי תפילות -
שזורות באבק כוכבים
|
אני מסתכלת אל נוף הרפאים, אל הלילה היפה - חושבת על בובאתך
המסכנה ומחליטה לקרוע את מה שכתבתי.
כן, כמו שניחשת אני שוב סובלת מהתקף דמעות,
אני חסרת מנוחה - וחוסר מנוחה
אצלי פירושו אתה.
|
הימים נגררים בחדגוניות, כאילו הזמן עצמו נחלש
בקושי מצליח להתקדם לשעה, לדקה
|
אותו חומר לבן עם הריח החריף
המצחין
מדכא את ריח הדם
|
תגידו לי, קהל נכבד, איך אפשר לטעות בגוף שכזה, איך נשמה יכולה
לטעות ולחבור לגוף שכזה.
איך.
איך לעזאזל?!
לעזאזל עם המונולוגים האלה שמנסים לרצות מישהו, את עצמי.
|
שוב, היא שרה לי. מצפה שאפול בקסמיה שוב.
שוב היא דוקרת אותי, חדה מאי פעם.
הפעם היא משחיזה את ציפורניה בחדות לא כמו בפעם שעברה. עכשיו
אני רואה את הנעשה וחשה דקירות בכתף הימנית שלי, כמו שמישהו
דופק על הדלת, כך היא דופקת על כתפי. על לבי.
|
נחבאת אל בין הצללים-
הופכת לישות אחת עם אנוכי.
להביט לא אחדל
ולנשום לא אחדל
ואמות ואוסיף ללכת
|
אני הכסילה
שעוטפת את ספרי בעטיפת זהב וכסף
|
חצות, העולם נחצה לשניים;
מתערבבים בבליל חלומות ילדות שלקחו פסק-זמן מהמציאות
מניחים לנפשי לגדל שיער שיבה...
|
סגרו את שעריי עולם
לפני שהצלחתי להיכנס
שמך חקוק על פני האבן הקרה
|
מתקיפים את השיח'
במשחק שחמט מלוכלך
על מרצפות אדומות לבנות
בארץ הפלאות של עליסה
|
"אלהים שוכב על גבו מתחת לתבל,
תמיד עסוק בתיקון, תמיד משהו מתקלקל.
רציתי לראות את כולו, אך אני רואה רק את סליות נעליו
ואני בוכה.
והיא תהילתו"
-יהודה עמיחי-
|
|
|
אני חושב אחרת!
אחד שלא חושב
כמו כולם. |
|
