|
 134637717 Bitch47Percents
 
ילידת 87, תושבת המרכז.
אוהבת לכתוב ואוהבת באופן כללי.
היא הרגישה את רוחה של בל עוטפת אותה.
מתחה את ידיה למעלה, ושרה. שרה במלוא גרונה את השיר שתמיד שרה
בחלומה.
שיר שגרם לה תמיד לרעוד, להיות קצת עצובה.
ברגע שהצליל הראשון יצא כולם נדהמו. הזמן כאילו עצר מלכת.
הדם זרם בה במהירות מטורפת. היא הייתה באקסטזה.
|
הוא כל כך התרגש...
כשעצם את העיניים, הרגיש אותה לידו, ראה בדמינו את החיוך שלה.
החיוך שלה כל כך שיגע אותו...
שפתיים אדומות כאלה, רכות, מאחוריהן הסתתרו שתי שורות של
שיניים קטנות, מסודרות.
|
היא ידעה שאסור לה לפגוע בו.
אסור!
אם תפגע בו, זה ייגמר רע, והיא רצתה שזה ייגמר.
|
כבר הרבה זרועות הקיפו אותה, אבל מעולם היא לא רעדה כשחיבקו.
אבל איתו...
איתו זה היה שונה.
|
למחרת, היא כבר לא הייתה שם.
הלוויה התקיימה עוד באותו היום, בערב.
קאי עמדה מול הקבר, בודדה.
הוא הגיע מרחוק, וחיבק אותה חזק.
|
למראית עין, חסינת כל פגע.
אבל אם לוחצים יותר מדי,
מתנפצת לרסיסים קטנים.
ודוקרת.
|
טיפה ועוד טיפה נושרות מן השמים.
|
זה שהפריע, והכאיב לי כל כך...
גשם לא נעים.
|
רוצה להפסיק, אבל לא יכולה.
שונה מכדי שאוכל לדעת.
|
הוא יפיל הכל,
לרצפה.
יעשה בלאגן.
|
משהו שגורם לך לחייך ולשמוח,
משהו מאושר
|
מצטערת שוב להטריד אותך
בשיגיונות חולפים של בת 15 וקצת,
|
ניצוץ של אושר, בעינו הנוגה.
|
שברי מילים שחותכות בעור.
פוצעות.
מכאיבות.
|
רץ לי בראש מן משהו מטורף כזה,
משהו עם מגע,
ונשימות.
|
הוא טבעי ועמוק,
אמיתי וטהור.
משתלב בהכל, והכל משתלב בו.
|
בתוך ים של מחשבות,
אני מנסה לשחות.
|
מידי פעם, רק לפעמים,
אני רואה רק אחרת.
|
אל הארכיון האישי (1 יצירות מאורכבות)
|
|
ברומא להיות
רומאי זה כולל
אורגיות ?
- מכבי בגלות |
|
