|
שלום לכולם, הגעתם לדף שלי, אני מקווה שתיהנו ותרוו
את צמאונכם לספרות,
קצת על עצמי: אני אוהבת לקרוא, לרכוב על אופניים,
להיפגש עם חברים ,לראות סרטים ( חולה על סרטי אימה
:) , ללכת לים או לבריכה, ליצור, לנסות דברים חדשים,
לצחוק( והרבה!!), תיאטרון, להאזין למוזיקה ועוד.
לפעמים הלב עושה לי חור בראש
שכבתי במיטה, משתלבת עם המצעים, וניסיתי להיבלע בתוכם לאט לאט,
להתערבב עם האדום מעורר הזעם הזה, לתת לו פעם אחת להשתלט עליי,
אבל רגע אחד לפני ששקעתי נקישה על הדלת משכה אותי מתהום הכעס
שאין לה סוף.
עמדת שם והוכחת לי שאולי נותרו בעולם חיוכים כנים.
|
מסביבו קהל של אנשים חשדניים ועצבניים, ספק מתבוננים בשעונם,
ספק מתבוננים בשעון של זה העומד לצדם, נועצים מבטי קנאה, ובשעת
תפיסת המעשה שולחים הם חיוך מזוייף שישבור את המתח.
רק בשעונו אף אחד לא הסתכל.
|
כשהייתי קטנה לא אהבתי את יום שבת, ומה יש לא לאהוב ביום הכי
חופשי בשבוע? הרי אהבתי את החופש הגדול והחופשות שבחגים, אבל
דווקא שבת. אל השבתות היינו מתנקזים כל המשפחה בחוסר המעש
|
אי שם, בין הרים וגבעות, נמצא מקום נוראי, בית הכלא ללבבות,
מקום בלי חלונות, בלי תקוות, עם קירות שחורים, מקום בו כולאים
אהבות לעולמים, ובטח אתם כבר יכולים לנחש מי האסירים.
בימים בכי, בלילות זעקות, כל הצער מהדהד שם, בין הקירות.
|
והזקן השיב לנער במהרה: "או, הזמן הוא רק לטיפשים נערי,
בני-אדם עסוקים יותר מדי בזמן, הם עסוקים בדאגות ובחששות לגבי
עתידם, עד שלא שמים לב למה שמתרחש בו זמנית מסביבם, הם חיים על
פי מה שהזמן מורה להם, מתי לישון ומתי להתעורר, מתי ללכת
לעבודה,
|
כשאני רוקדת אני מרגישה איך כל תנועה מצמיחה כנף מגופי וכל
התנועות יחד יוצרות כנפיים המרימות אותי מעלה באוויר.
לאחר שאני מסיימת לרקוד, אני חשה איך הכנפיים נסגרות לאט לאט
ואז אני יורדת בעדינות בחזרה לקרקע עם תחושת הקלה ענקית.
|
"לא את תקשיבי לי עכשיו!" צרחתי בקולי קולות "הבן של החברה הכי
טובה שלי כמעט נרצח כרגע ע"י איזה רוסי מסומם אז או שאת שולחת
לי ניידת עכשיו או שיהיה כאן באמת רצח ואני אהיה אחראית עליו!"
|
היה לי אבא שנולד בתקופה שבה להיות שונה לא הייתה אופציה בכלל,
אני זוכרת שהוא סיפר לי על תחביביו הייחודיים בילדות סיבוב
גלגלים, פירוק מכשירים לרכיביהם והתחביב שהיה גם סוד קסמו;
נגינה.
|
"ומדוע אין לך הילה וכנפיים?" שאלתי אותו וכך הוא ענה לי: "
מלאכים אינם זקוקים להילה וכנפיים כדי להיות מלאכים, הם רק
צריכים לב עם כנפיים"
|
ולעיתים היה הילד תוהה היכן הוא אותו עולם נסתר שבו חלומות
אינם אלא חלומות רחוקים שעולם לא מתגשמים, איפה הוא העולם שבו
עושר והצלחה אינם הדבר היחידי שמעניין אנשים, היכן הוא העולם
המסתתר מבעד לחלומות.
|
אך כשהלילה ירד והעייפות על הילדה גברה היא נרדמה ודבר מוזר
מאוד התרחש בזמן שישנה, היא חשה לפתע כי המזרן הקשה עליו ישנה
הפך למיטה רכה ונעימה למגע, היא גם חשה בערפל המכסה את כולה
"ילדה חמודה, מתוקה, בואי הנה יש לי אליך הצעה..." לחש קול
מתוך האפלה
|
הרגשתי מה זו שלווה אמיתית ורצון טהור להיות ברגע, בהווה, ולא
לחשוק בשום דבר אחר. ובסוף המסלולים המאתגרים לחוש את הסיפוק
של התאומים ברגליי, נושפים אנחה של קשישים שחוו חיים מלאי
סיפוק ואתגרים.
|
אך מי היה רוצה להיות חבר של ילד רחוב, מלוכלך, מטונף ולא
מחונך.
כל אחד לילד לעג, כל עובר וכל שב.
יום אחד ביום ורטוב הלך לו ילד הרחוב עצוב, בתקווה שאולי ימצא
מקום אחר, אולי מקום טוב יותר.
|
וביום אחד היה נמאס לאהבה והיא אמרה: "זה נחמד מאוד להיות
אהבה, אבל נמאס כל היום להיות עסוקה ולעבוד בלי הפסקה, אולי
אצא לחופשה קצרה או שאולי אחפש עבודה חדשה".
ואז האהבה התפטרה ולדרכה יצאה מבלי שום חרטה על שהשאירה את
העולם ללא אהבה.
|
בשמורה גילינו שלא היינו הגאונים הראשונים לחשוב על הרעיון ואט
אט נבלענו בנוף עם יתר המבקרים. כשצפינו באגם שמולנו, או ליתר
דיוק הביצה שנקראת אגם, החיה היחידה שראינו הייתה שפמנונים
בהמוניהם. הם הגיעו אלינו מיד, עם עיניים מצפות ומלאות אירוניה
נוכח השלט שאומר
|
האור בקצה נמצא בידי
שולח קרנות חום אין קיצי
הדאגות נסות מעיניי
כסוסי יאור שהצמיחו כנפיים
|
עוד סיבוב במסדרון הריק
את כמו צב עירום
אך מאסת בבושה,
את יודעת,
שאיבוד הזמן מחק אותך
|
אתמול נולד
עוד כוכב
שהשמים כבדים מלהכיל
ואנשים צעקו ובכו
|
אדם לדם לב
והדם לאדם לבה
אין די בדם לבדו
אלא בליבידו
|
האהבה היא רק כלי בידי האדם לחיי נצח
תמיד שואף הוא לנצח על
מה שאין יכול הוא לקבל
|
אומרים שבעולם אין צדק
שאין הבדל בין טוב לרע
ואם יש אי שם גן עדן
אין שער כניסה
|
עידו תמיד יהיה אח של...
ואמיר מהצבא תמיד יישאר אמיר ההוא.
|
אין כמו פעם ראשונה
שאדם חווה כוויה
אותו ההלם הראשון
שמתחלף לו במודע
|
אמונה איננה תמיד מהווה
גוון משמעות של הזיה
האמונה במשהו או במישהו
מהווה את היסוד לכל גשמיות עתידה
|
לפעמים מוזיקה יכולה
לשנות צורות קשות כסלע
ליצור הרמוניה בפתית שלג
|
מת מולאיננו הר של ציפיות
הלבד לו יכל להכהות, לכסות
אח, אין ממה לקטוף נחמות
|
מיועדות לתודעה שמנסה להתוודע
לידע לא מודע
מבוך מראות אינטליגנטי
שמנסה להכשירני
|
בחנות של רחל
קונים מעשים טובים
עטופים בצמר טהור
בחנות של רחל
המדפים הפוכים
יש לבן על גבי שחור
|
יום אחד חלמתי
שהלכתי לקופת החולים
לקנות לך שוב תרופות
ונזכרתי בקופה שאין יותר למה
חבל כל כך
|
והילד מחמם הגוזלים בידיו
ומגן עליהם, שלא יהיה להם קר
מגן עליהם כמו על חפץ יקר
והילד הולך ושב
על מנת לספק צרכים לגוזלים
להאכילם
ומשאיר כך אותם לכמה רגעים
|
דוברות שפת רגש
שאין לה מסומן
זה הגן הנעלם
מלא גוונים של יופי
|
חבר עתידי שלנו
שנוצר אך גם מייצר
חלומות בוהקים בצבעם
כאילו המוח בוחן את הנפש
|
בוא, עלה, קח כרטיס!
קח כרטיס בחינם
בוא שב בכיסא
יש מקום לכולם.
|
בניתי את הבית היפה בעולם
פיזרתי ברוך אבני רחיים
בשוליים
עיצבתי רעפים מלאים בריקם
בדקתי במשקפת בינתיים
|
אני בהיריון
ממחשבות אסורות
חודרות לעומק
|
סדק אחר סדק היד כרתה,
רועדת.
הטבע לחש: אין לי יש לפוחדת,
אקל במקל של רגלי המשענת
|
הניצוץ הוא אותו רגע קט של הוויה שלמה
וחסרת חסמים
הוא החלק שנוסף לתצרף הבריאה
וקורץ חיוך מבפנים
|
בפעם הראשונה שגיליתי אותך עוגן
הרגשתי שכל הרוחות לא יוכלו לעצרנו
ששנינו שילוב מנצח מהסוג שקשה להסביר
שילוב של אמונה ורעות שקטות מתחת לזרמים
|
זו משוואה של אי שוויוניים
שמתלוצצים בין עולמות של דקויות
חסרות נרדפות מוחלטת
|
עם כל מתיחה נוצר קרע
כואב אך צמא לגדילתו
|
ראשים קטנים מבצבצים
מעל פני המים,
מסתירים גופי קרח
שהתרחבו כמו גידול.
|
נוצצת כעושר
ובעיניה התכולות מבט כה תמים
ורגליה קלות הן
ושפתה, שפת חיים
בלילות חגה
מדלגת בין כוכבים
|
נוצצת כעושר
ובעיניה התכולות מבט כה תמים
ורגליה קלות הן
ושפתה, שפת חיים
בלילות חגה
מדלגת בין כוכבים
ושיניה מנצנצות הן
מבעד לצללים
|
יש הנמסים ממגע
של רגל יחפה
הם זקוקים לגרוב עטיפה
כנגד רגבי האדמה.
|
ריחו המתוק משך אותי כרעל
הרדוף
|
האם המילים הן חומר ביד היוצר או שמא הן יוצרות אותנו
כוח כלכלי- פוליטי זורם בעורקינו מצליח לתעתע בכולנו
אין סוף מחשבות מעוגלות בחוסר מקוריותן נשפכות כנחל אכזיב
אי שם שטים עננים, ממתינים להשלים עם היעדר או בואו של רביב
|
בבחרות הם הופיעו, ענפי חירויות
ברי דחף זריחה
|
אין מעיינות רבים שזורמים פה
והמים די רדודים
רציתי לבטח, שומר לפקח
התייצב כחומה ומגדל
|
יום הולדת ראשון
שאי אפשר להתקשר
ולומר לך מזל טוב
|
בהלוויה של היופי
הלכתי עירומה
ובכיתי, טמאה בצד
|
אני רוצה לבעור בך
לחשוק במגע
שישרוף
אך לא יותיר
כוויות
|
עצרוני אותי ברחוב
ושאלוני בלי בושה
התאמרי לנו עלמה
על מה משנה את צורה
|
לא אדע עוד את דרכי
מאז שעזבת היא איננה ידועה
כל גופי רועד מצער ובדידות
כה אכזרית היא פתאום הדממה
|
פעם הייתי מלכלכת את הידיים בשירה
מסתכנת בדיו כדי לבטא שרעפים
על דף בוסר
|
ולפתע קלטו אוזני זיופים
והידיים ניגנו
בזמנים אחרים
עד שלבסוף עזבתי
הורדתי את הכפפה,
מודה!
|
מדוע ולמה נעים המחוגים
מהי המשמעות מאחורי המספרים
אז הלך הוא לשאול את מחוג המחוגים
הבוס הגדול בכל הזמנים
|
וילדים הרי מאמינים
באמת הקוסמית של כל אשר
שומעים
|
ידעתם כמו קאוזו
כי לכל היצע יש ביקוש,
בו(א) תגידו לי
מה הריגוש
|
ימים פסיכודלים
נשפכים לדלי
שחוריו דני דינים
|
מה יש לך ילדה
מדוע פנייך ארוכות
מה יש לך ילדה
מדוע שפתייך לא נעות
והאם דמעותייך הן לעצב
או שמא הן לשמחה
ומדוע אינך מחייכת
|
המבט אחורה שורף כשמש
הגלדים הפכו לצלקות ברגש
ניסיתי להסתתר מאורך החזק
חשבתי שבטח הזמן ימחק
|
עדיפה תמונה אחת
מאלף מילים
חישוק, אש חיה
ממאיר בצדדים
שורף,
|
יש לכלוך של לחן
מילים בלי מוזיקה
פנימית
כמו פלצות ופופיק
|
התפתלה כמילים במשמעויות
שרירותיות
נצרים כאין סוף פיקסלים
|
נולדים מסביב
אטומים
שב נ ח י ל הזמן מתגבשים
לצרורות, אסופי זיכרונות
|
עוד טיפת עייפות מתגנבת
מתחת ארשת סתומה
כשתגיע הביתה תזלוג על מצע
ששכח את מגע השינה
|
אם תנסו לפרוש כנף
ולבזוק עגלי זיעה
על עננים בוהקים בלובנם
|
מס מילה
תשלום כי-פה
לאמידים בישיבה
|
תמהתי, מה הכוח שמניע אותך
לנשום ולא בזכות ריאותייך?
ועל מה את חושבת כשכולם סביבך
|
היד שלך, על הרגל שלי
חצי מלטפת, חצי מתכננת
והרגל רועשת, רועדת, פוחדת
|
הס! שקט!
אסור להרגיש
זאת ספריה
כולם דוממים
|
אני כמהה לעוד
רגע אתך
לעוד צבע
שתוסיף ללחיים
|
בקיצור תולדות מחברת שיריי
הופיעו כל אהבותיי
ורק לך, שנבחר מכולן
אין שיר
|
שייכות למקומן בכל רגע נתון
מוריקות את היש המוצל בצידן
מסברות עד לשד מוסכמה ערבה
משוות לה כסות אצילות זהובה
|
מנסרה עשויה מדמיון
התגלתה, וקוץ בה
מתנשאת אל שמי סרק
תוכן של אין תוכן בה
אספקלריה של נפשך
נחשפה, הכבידה כנטל
|
הדמעות חינניות
כגבישי יהלום
מרוסקים
|
בעת בהירה נתגלו בעל כורח
ללא מנוסה משינוי תנוחתם
הורגשה בעוצמה לכידותם המוחלשת
התמוססות צימאונם לקביעות קיומם
|
סודות מתוקים נתגלים בשעת
הכתיבה, מרככים מצפן מלא
שסובל מאלצהיימר סלקטיבי
|
האלוהות היא היכולת
לברוא את עצמך מחדש
ולהאמין שאתה אינך
רק חיקוי של תופעה
|
כן אחות,
כל משבר
בו גופך יתלבט,
להלחם או להימלט
|
זה היה אתמול
כשהוא פרץ
הצער בחצות
בסערה שאף אחד
אינו יכל לחזות
היה זה אתמול
כשהצער שדדני
דרש בכופר הדמעות
|
בואי הנה גיברת!
יש לי בשבלך "מתנה" מיוחדת
אם את רוצה אפשר בתשלומים
חלקי את המחיר לשניים
תביאי תוך שתי דקות ת'מזומנים
ואם את חושבת שלהחליף את המוצר זו אפשרות
חבל מאוד כי אין כאן אחריות
|
בליל כוכבים נדדו מחשבותיי
ולבי איתן
אל מרחבים נדדו, על הרים טיפסו
אל עשב רך שעוד לא נדרך
אל שמש זורחת ועץ המטיל את צלו בנחת
|
וכל היתר שבאו אחריך
כפולותיך הנחלשות
גוונים דלילים של להט
|
כי עשיר לחש לי שלמטבע
יש יותר מצד
הוא רמז שאין ספור דרכים
יובילו לשביל בעל שוליים משלות
|
התכוונתי להתקשר
לאני
לתפוס שיח
חה
|
עברה חצי שנה מאז שנפטרת אבא, ובזמן האחרון יש לי חלומות שבהם
אתה עובר את המסלול שבין החיים למוות, ועוד לא הגעת לסופו.
|
ההצפה ברשתות החברתיות של נושא ההטרדות המיניות משמחת ומעציבה
אותי בעת ובעונה אחת, כיצד קהל כה רחב השתתף ומשתתף בתופעה,
בהופעה המצמררת הזו בהסכמה חסרת מילים מודעת.
|
אל הארכיון האישי (5 יצירות מאורכבות)
|
אם כל העולם במה
וזו הבמה
המרכזית. אז זה
אומר שכל העולם
נמצא פה...
כאילו |
|