|
נולדתי בשלהי 1991 , זה נורא מעצבן
בעיקר כי אוציא רישיון נהיגה אחרי כולם וזה דורש
הרבה איפוק, משתדלת לטפח את הפנימיות באובססיביות
במחיר החיצוניות שלא משהו בלשון המעטה,ויתרתי בדרך
על פסנתר וגיטרה וכל מה שנותר זה כתיבה וציור [בעיקר
רישום], העצלנות לסרוק ציורים חזקה ממני.
שונאת להיות פלצנית, אבל לא שולטת בזה.
כותבת מדחפים של רגע ולא מתכננת בדר"כ
ובקיצור, הכל כאן אני נטו.
(אגב, אני יודעת שכרגע קוראים לי דפנה דלת, תאשימו
את הבמה, זה בטיפול.)
שלכם, דפנה.
עם דימוי עצמי בגובה הדשא
וחסרונות עד השמיים,
היא צועדת בשביל אל המוות
היא צועדת לה את החיים
ולא חסרים לה מכשולים.
|
היא בוכה דמעות של כוהל
מנגבת עם בולים
מכבה את האור ומתכסה
בשמיכה של שקרים.
|
אתה מסתגל להבטחות המונוטוניות שלי
חי ומתפקד בתוך ים השאיפות שלי
ואדיש, רגיש, מה מרגיש?
תסתכל לי בעיניים.
|
לישון בלי לנוח,
לעוף לי ברוח
של סערות נפשי
|
שים לי יוד על פצע,
ותחבוש לי טוב
הוא לא הולך להגליד, בזמן הקרוב.
|
בתקווה שלא תוריד אותי
נמוך יותר
|
לא לשכוח, לא לנוח
משתוללת מבפנים
משתנה ומתהפכת,
מרוסקת לרסיסים
את היחידה שיכולה להציל אותי מעצמי.
|
הרחשים של העיר והרעשים של הסיטי
ומאות אנשים נודדים.
|
יוצאת מהמקלחת עטופה במגבת
הטלוויזיה דולקת על ווליום נמוך ודיסק של היהודים במערכת על
פול ווליום.
לובשת את החצאית הכי מגניבה שאני מוצאת בארון.
|
אני אמרתי לה שזה יקרה, אבל כמו תמיד היא חייכה חיוך מבין
והנהנה בהסכמה, ולאחר הוסיפה "תני לי לנסות לבד". וכשהיא
מחייכת את החיוך המבין, זה ברור שהיא לא מקשיבה.
|
יושבת עם הספר ביד,
ולא מבינה למה בעצם הפסקתי את כל העיסוקים שלי בשביל לקרוא
אולי בשביל לכפות על הדמעות.
|
לא עוצרת אף לא לשנייה
להתמודד עם הדמות שמולי במראה.
|
כשהייתה מתחילה לבכות בכי חרישי, הייתה מבינה שהיא נכנסת
לדיכאון שקשה לצאת ממנו.
|
|
|
אם הייתי יודע
ששלי תתבייש
למצוץ לי בתמונע
בשרותים, לא
הייתי לוקח אותה
לערב במה.
החבר של שלי. |
|
