|
אין רגעים פנויים.
אין רגעים מייגעים.
אין ערות.
אין מנוחה.
אין שאיפה.
אין נשיפה.
אין עתיד.. אין עבר.
תמיד נע בין הטירוף המוחלט לשלווה הרגועה.
קשה לתפוס אותי באמצע.
כמו אוגר שלא יודע מה לעשות כשיש לו יותר מדי אוכל,
בדיוק כמו האוגר המחורבן הזה ששם את כל האוכל בכיסי
הפה שלו, ככה גם אני...
לא יודע מה לעשות עם מה שיש לי, אבל מנסה לצבור עוד
ועוד...
ההתחלה היא תמיד פשוטה? כן בוודאי. שהרי ההתחלה מטבעה לעולם לא
טומנת בה עתיד קודר, רוחות עזות (כאלו מהסוג שגורמות לך חשק
לבנות מעליך מקלט אטומי) ושאר מיני חולין שאנו לא מעוניינים
בהן. אז כן, ההתחלה היא תמיד פשוטה. אפילו קלה. אפילו נעימה.
אפילו... תמימה.
|
אדם מוזר הגבי הזה. שלא תבינו לא נכון, אני חולה עליו. הוא
החבר הכי טוב שלי ובאמת הייתי עושה בשבילו הכל. אבל מה? מוזר.
מוזר לאללה.
|
"ותן לי גם רגע אושר אחד..." ביקשתי מהמוכר בעל העיניים
הטרוטות. לרגע עיניו ניעורו, כאילו לא הבין מה לאדם שזה עתה
ביקש ממנו חטיף בוטנים וקופסת סיגריות ולאושר. המוכר הציץ לפתח
החנות, בחן במהירות את אורות הגלאי העמומים ואת השומר חמור
הסבר שלצדו והישיר שוב מבט
|
הקפה שלך מתקרר, אבל אתה לא זקוק לו. אין זה הגוף שלך שצמא,
ואין זה קפאין שמשאיר אותך ער בלילות, אותם אלו שמזדנבים שוב
לאטם בחזרה אל תוך חייך.
|
מרוחק שלושה בניינים. מספר קטן עם משמעות גדולה. עבר, הווה
ועתיד מרוכזים יחדיו בנוקשות ומתומצתים לכדי ספרה בודדת יחידה,
המזריקה באיטיות כאב קר להוויתי ערב אחר ערב.
|
לא מסוגל להביט לתוך עיניים ירוקות המביטות בחדות דומה בי
בחזרה
(ולמה את מביטה בי כך?!)
לא מסוגל לשמוע את צחוקך המתגלגל ולקנא בו על זה שהוא זה השומע
אותו בלילות
(ולמה את ממשיכה לצחוק כה חזק לצדי?!)
|
הלילה מגיע, מחליף את הדקות באיטיות בשעון ומחליף במהירות את
היום.
והוא... הוא עדין מחכה.
|
עומד מביט מטה בעוד עטלפים חגים סביבך, כמקהלת נשרים טרום
הטרף. משהו נשבר בך והדבק שלך אזל לפני זמן כה רב.
|
היא עזבה. אבל זה לא מספיק לך. כמובן שזה לא מספיק. כיצד זה
יספיק אם המקום החשוב מכל שבו היא צריכה לתלות את המודעה
"עברתי מכאן, נא להמשיך הלאה", עדין מרגיש חזק מאד בנוכחותה?!
|
שער ערמוני מזכיר הווה, צורב נפש בתמונות עבר ומדמיע במחשבות
לקראת עתיד לא ידוע, אך מושכל לניחוש מלומד. עיניים ירוקות
בורקות מסנוורות בתוך ליל קודר מנוקד הפורש אל האופק גלימה
גסה...
|
ולו רק יכולתי, לדמיין לך שמיים צלולים במתווה כספית.
ענני סערה מפליגים בשוך נחשולי האפלה, נושאי אדוות זהרורית
הנאספים לתרועה אחת.
ולו רק יכולתי, להביא לך למגע רשפים עירומים המרקדים על גופך.
|
זה מוזר. עד עכשיו לא הבנתי עד כמה המילה הזאת, היי, חזקה.
וזאת למעשה הבעיה שלי.
|
זה קשה... בשנית. ואתה משתוקק לקרן האור המיוחלת, זו שאמורה
להצמיח מבעד לקרקע סדוקה כל שתיל עקשן, ללטף כל פצע דולק,
ולנחם את אותם אלו השוקעים בחשכה. היא שוב לא באה, ואין כל סדק
בקיר העננים שמולך.
|
אז אומרים שהזמן מרפא. אומרים. ואתה יודע שזה לא ענין של זמן
בלבד. זה ענין של רצון. הזמן? הוא תמיד ישטוף אותך ויזכיר לך
אותה, במיוחד כאשר תתהה לעצמך בלילות הקרים שיבואו ויחתכו
בבשרך, מה לעזאזל התרחש בשנה האחרונה.
|
אני אוהב סדר, אני אוהב מתמטיקה טהורה שמכתיבה את ההיגיון, אבל
יותר מכל אני אמור לאהוב את עצמי. לחבב, לפחות. קשה לי איתך,
קשה לי בלעדייך. זה מצב של הפסד-תבוסה, אך מעולם לא הייתי
לוזר.
|
"אנשים לא משתנים", אני אומר לה בעוד היא נועצת בי מבט ירוק
משתומם.
אני יודע שאני צודק, אבל גם מכיר בכך שהמילים שלי לא נוגעות
בה.
|
ואם יש גן עדן, הניחו לי לתפוס את הרכבת אליו
|
זאת ההרגשה הכי טובה בעולם, אבל הריאות שלך נשרפות עם כל
נשימה.
ככה אתה מרגיש איתה.
|
|
|
שלי מצצה לי
בצהריים
אני יודע כי
הרגשתי אותה
בערך בשתיים
בכל פה (לשון
נעימה)
לא משאירה אף
טיפה
ליטפתי אותה
מאחורי האזניים
החבר של שלי. |
|
