|
גרביונים של פורים, אדי וודר ופארל ג'אם, וניל זה
נעים, מילים שנדבקות לאוזן, קראשים מזוויעים,
שב"ק=קלאסיקה, לא רוצה להיות דנה, פיות, ג'ינג'יות,
בנים וגם בנות, לאהוב כי זה פחות עצבים מלשנוא,
לשוטט יחפה, קרועה ומתוחה, רגליים של ילד בן ארבע,
את לא כוסית, את חושנית, להיעלב ממחמאות, לחשוד
בכל ולהאמין במכשפות, לנהל שיחות נפש בלי להגיד דבר,
להתאהב בחמישה אנשים במקביל, לצייר באמצע הלילה,
ג'ון פרושונטיי, ענבל פרלמוטר, וודקקה!, מכבי, לא רק
הבירה, צמחונות, ברקוד מחתכים של סכין גילוח, כשאת
בוכה את לא יפה, משינע זה אחלה בחלה, ואם את שונאת
שקוראים לך דנה, אז אולי דנע, או דנעק, מרגיש ממש
נפלא, אנחנו עם סגולה.
היא עוזבת כי היא ראתה- הייתי ועודני ערום מעורי למולה- מכור
לאהבה שלה, מכור לאנחות שלה, לעיניים הירוקות, המכשפות שלה,
מכור להבנה שאינה יודעת שהיא הבנה. לו ידעה הייתי שר לה את
נפשי במילים, ולא במעשיי, הריקים מכל צורה לפתע.
|
"לוק, ג'וניור," אומר ג'יימס בקול חסר סבלנות, "ככה זה בחיים.
יש אנשים שהופכים להיות רופאים ויש אנשים שיורשים את אבא שלהם
בתור ראש המשפחה ומרוויחים הרבה כסף. אתה יודע כמה מרוויח
רופא?"
|
אלוהים שוקל להוסיף עוד משהו ליצירה הלא גמורה הזאת, שנראית
קצת כמו ונוס דה מילו, רק יותר רע. עוד איזה משהו פיצצתי, אולי
נגדיל לה את החזה? או נמלא שפתיים? כמה טעם רע יש לך, גוער
אלוהים בעצמו, היא לא כוכבת פורנו.
|
והוא הסתכל אחריה. חבר שלו השחיל איזה הלצה על תוצרת צעירה
יותר,עם תאריך תפוגה מאוחר יותר, והוא לא הקשיב, רק הביט
בריכוז וברצינות על השיער הארוך, החום והעבה שלה, שגלש עד
תחילת הישבן שלה, ועל איך שהלכה וזזה, ודיברה, ועל הטבעת הקטנה
ביד ימין, על הזרת.
|
היא לא משהו. יש לה שיער קשי שטני ועיניים פשוטות וחומות. יש
לה ציונים בינוניים, יש לה ידע בסיסי בהישרדות על פני המקום
המוזר שנקרא כדור הארץ ובאיך לנפנף מחזרים בשקל תשעים שנדבקים
אלייך כמו זפת באלנבי.
|
המדורה דלקה בשקט כמעט מפחיד. זה היה מוזר, איך כולם שתקו
מסביב. השטן נפנפה בזנבה במהירות הולכת וגוברת, כאילו היא מנסה
לעוף באוויר. השני עמד ורחרח את האוויר. משהו גדול עמד לקרות.
|
"סופי..." הוא גלגל את השם, חושב על משהו מתחכם להגיד, "זה לא
כמו השם של רונה מלחיי האהבה?"
"לא."
"לא?"
"לא, סופי זה הצד האימהי באלוהים בנצרות."
|
לאף אחד לא בא למות פתאום. זה עניין של תיכנון מדוקדק. הייתי
מרגיעה אותך, אלא שאתה שוכב על הגב, ועיני הפרפר שלך עצומות,
ואתה שובה לב. ליד ימין שלך מחוברת מכונה, וגם לשמאל, וגם ללב.
אפילו לא הנחתי את המעיל מהיד. אני מסרבת להודות שאני כאן,
מסרבת להשאיר טביעות
|
היו לה פנים יפות דווקא, מושלמות מזווית מסויימת, חצופות, פנים
מתוקות-מרירות, תמיד בחצי התנצלות על שהתבגרה מהר מדי, על
שנשארת כאן מאחור
|
כבר עשר שנים שאני תמיד שם, ברגע הזה בו נעלם כמעט לגמרי
השחור-כחול כהה ועמוק של הלילה לתוך כתום בהיר ומכאיב של
זריחה, מזכיר לי שהשמש תבוא גם מחר, וזו הסיבה היחידה לכך שאני
פה.
|
"מי זאתי?" שואל החייל בעברית נקייה מדי. הוא מסריח מזיעה,
והוא עייף ולא מגולח, ואבק דק מיתמר מבגדי החאקי שלו, והוא
מדבר עליי.
אני מחייכת אליו, מגייסת מעט עברית שלמדתי בתיכון, חיוך ביישני
של ערבייה תמימה, מרגישה זעם מתפתל בבטני. "איסמי עז'יז'ה",
ואני מקפיד
|
"זתומרת אני אפעם לא אפגע בך. לא בכוונה זתומרת."
"פגעת עכשיו."
"אני אנושית. אני רעה בבסיסי. גם אתה."
|
שברי צעצועים שרופים,
נועצים בי מבט מלא תימהון של ילדון בן ארבע
תוהים לאן נגעגע עכשיו.
|
אני אקטף לך את הירח,
גם אם הוא יהיה יותר רחוק ויותר כבד,
ממה שהוא עכשיו.
|
על דנה לא רואים
אבל היא אבודה לעיתים קרובות יותר ממה
שמותר לשרמוטה מקאברית כמוהה.
|
היא נטע זר בכל מקום
כמו אילן שראשו בעננים.
|
שכן, יש גבול מסויים,
בין מבט פה ושם
לבין הקלפטומניה של המבט.
|
רוצה לחיות בתוך סטטיסטיקה,
שתגיד לי שרוב האהבות לא מתגשמות
|
אני ממש מתביישת להפוך להיות
משהו שהוא חולה, מבוגר, משהו תלוי עד מאוד.
בכל העולם אנשים אוהבים
בחורות עדינות, בחורים אמיצים
|
מעולם לא הבנתי מה טעם בכל אחד ממנהגיי המטופשים
הנני נגררת, גרורה, גידול סרטני
הרשה לי להיות המוטציה של תאיך
הסטייה במעמקי מוחך
|
אני לא כאן, לא כאן יותר, מבינה?
|
למדתי שכל אדם שמגדיר את עצמו חבר שלך יכול לקום מחר בבוקר
ולהיעלם מחייך, בהשאירו חור ענק ומדמם בתוכך, רק כי אתה שונה
מדי בשבילו, או סובל מדי בשבילו.
|
אני לא זוכרת בדיוק מתי זה קרה, מתי התחלתי להרגיש כלפייך את
מה שאני מרגישה עכשיו. אני לא יודעת אם זה היה לפניי או אחרי
שהכרנו, או לפניי שאמרת משהו או שכשצחקת או דיברת או חייכת.
ואולי דווקא היום הזה כל כך חשוב, כי מה שהיה לפניו היה לפניי
מאה שנה...
|
דנה דנה דנה דנה דנה דנה דנה דנה דנה דנה דנה דנה דנה דנה דנה
דנה דנה דנה דנה דנה דנה דנה דנה דנה דנה דנה דנה דנה דנה דנה
דנה דנה דנה דנה דנה דנה דנה
|
האימא בכתה, האח עמד בעיניים אדומות, מפורקות, חברה אחת
התעלפה. עוד מעט יאמר מישהוא שלא נבכה כי לא היית רוצה את זה,
ובאותו משפט יביט לשמיים ויאמר שגם אלוהים בוכה על המלאך
שהיית, ואיך לא שמענו שבכית.
|
טיזר שהוא גם הסבר- משהו שכתבתי לעצמי, נתתי לחברה לראות ועקב
ההתלהבות אני מפרסמת כאן. לא מתיימר להיות טוב, כמו לשקף את
המשאלות האובדניות שלי
|
קולותיהם של מי שתגדל לקרוא להם אבא ואמא נישאו בחלל האוויר,
ושוב לא יכלה להעמיד פנים שאינה שומעת ושאינה שם כלל.
|
ייתכן שציפורים שרו, כשקונידל צרחה, אך המספר העדיף להעלים
זאת. ייתכן ששורים געו, כשקונידל צרחה את ימיה האחרונים, אך
איש לא סיפר זאת. המטאפורה הייתה שלמה.
|
אל הארכיון האישי (1 יצירות מאורכבות)
|
|
גם כשנגמר לי
הכח, אני ממשיכה
וממשיכה. אני
מאד מחוייבת
למקצוע. ללכת על
המסלול מאד
מעייף אותי. אני
כבר מחכה לימי
הצילום. שמה
נותנים לשתות
בין צילום
לצילום. אבל רק
מים.
שירה, אחות של
מיכלי, דוגמנית
צמרת, בראיון
חושפני וייחודי
למגזין במה |
|
