|
ההיא שהייתה ואיננה.
שלא באת
ואני עוד מחכה.
המתנתי,
ציפיתי,
לא אשא המועקה.
|
יש לנו מעין מסורת שכזו, זה כמה חודשים, פחות או יותר מאז
שסיימתי את הקורס שלי. כל בוקר יום שישי אני והוא יושבים יחד
על הבופה של קפולסקי ליד הבית, מרכלים ומדסקסים כמו שתי זקנות
חביבות, על הא ועל דא ועל מה שביניהם.
|
עמית, אחות אפרת, צחקה צחוק מחריש אוזניים שאף לא ניסה להשמע
מאופק. "נאה מאוד לך, רעות-י, נסיונך ליפות את דמותך תוך שימוש
ושרבוב שמה של אפרת לעניין. אפרת היתה, ותו לא, בת אנוש. ולה
צחוקיה גם בכיה.
|
פאק, בחורה מתה! ואין ערוץ בטלוויזיה שתפתחו בלי לשמוע ראיון
עם אחד מעמיתיה לסדרה המספר איזו שחקנית מוכשרת היא היתה, או
לצפות בחבורת תלמידי בית ספר יסודי באחת מערי המרכז, המצפים את
אחד מקירות המסדרון בבית ספרם בפוסטרים חתומים של הכוכבת.
|
'ודאי! איך לא חשבתי על זה קודם? הוא לבטח שאל את עצמו עת צץ
הרעיון במוחו. למה שאני אלך וארוץ מבית משפט זה לאחר ואתעסק
בקקה שאני עצמי הכנסתי אותי אליו, כשיש לי זוג בנות צעירות
ונחמדות, שזה עתה סיימו בשעה טובה שנתיים של שירות צבאי מתיש
ומציק ויכולות לשאת בנט
|
עוד שני פסוקים. עוד שני פסוקים והסיוט הזה נגמר. אני לוחשת
אותם בשקט בעיניים עצומות כשהאישונים מופנים כלפי מעלה. אותם
אני כבר זוכרת בעל-פה מאז העילוי הראשון, אחרי שאמא של אלקיים
נפטרה. הם אמרו שאסור לבנות לעשות את זה, אבל הייתי חייבת,
אחרי ששמעתי את הפסוקי
|
ואת זוכרת, נכון, מיכלי? לא צריך לספר לאף אחד שישנת במקלט.
כולם עושים את זה, באמת, זה מותר. אני אגיד לסבתא שהלכת לישון
אצל נוי ואף אחד לא ידע משום דבר."
|
ואני כבר כמעט מתפתה לגשת אל הסולם הקטן שבקרבת הגג, ולרדת לי
בזהירות למטה, אבל אז אני מבחינה בדנה, שעומדת צמודה אליו, ידה
אוחזת בידו, גם היא מביטה אלי שם, מלמטה, פניה חוורות, עיניה
עוטות מבט חושש, אבל היא לא עובדת עלי בכלל.
|
הם מזמינים נס ועוגה, והיא באצבע קלילה מניפה קווצת שיערות
מאחורי אזנה, כדי שלא תיכנס לה לאוכל, איזו קווצת שיערות, הוא
מת, אומרת עוד משהו, הוא כבר מזמן לא מקשיב, רק מהנהן עם החיוך
הטפשי הזה ואומר לה בהתנצלות שהוא חייב רגע ללכת לשירותים.
|
בשנה הרביעית חליתי. התחיל אצלי סיבוך בדרכי הנשימה והתאשפזתי
למשך שלושה חודשים בבית חולים. בהתחלה הרופאים בכלל לא חשבו
שזה משהו רציני, אבל עם הזמן המצב החמיר והטיפול הפך יותר
מורכב ואינטנסיבי.
|
אז הייתי נשכבת, ידיי על ירכיי רועדות, גופי עירום, שיערי גולש
פרא על פני הכר, על גבי חזי, מתלחלח בדמעותיי. דמעות אושר הן.
היה הוא גושש על פני בטני במחול מטורף, "יפתי," היה לוחש, קולו
צרוד.
|
She sends an arm
Being fast pulled away,
Angel by nature
Is not here to stay.
|
על טעויות את תשלמי,
ניסית בטוב -
אך בשביל מי?
|
Find me
In a white gown
And pearls
|
There's no longer reason
for going on
and though I still know that
I must be strong
there's no longer reason
for going on
with my run.
|
Making funny tricks
for the people in front,
playing the act,
you can't let them know
|
don't hate me for giving up,
since I tried
for so long,
and I'm not very strong,
|
and the yesterdays sleep.
so does she,
little girl,
wraped up in shrouds of ancient,
covered tight in her curl.
|
You're
Something in the distance
To me.
|
I
was not supposed to
cry
when you put your arms around me
was not supposed to
when you
looked with that stare.
|
behind your back
it comes to get you,
to stab its teeth
inside your soul.
to sink dark lies
into your whole
to make it easier to fall.
|
watch me right
as I go
to another.
|
I'm saying goodbye
and release
go ahead to your freedom.
|
ניפצת מסגרת.
עוד אחת.
עוד אחת.
|
והיא רוצה
כבר את היד
להשליך לרגע אל הצד,
לשים אותה תחתי הבד,
להיות לרגע,
גוף אחד.
|
אני מתגעגעת לעצבות
שפקדה אותי
עת שכבתי
ערה
בזרועותיך.
לתמימות
שאיכלה אותי
כשלחשת לי
כזבי
חרטה.
|
אשמורת אחרונה,
מלטפת,
וים
ועצים
ואנחנו.
|
אל תצחק
בבקשה
ואל
תקרא לי
אישה
|
האדמה הפכה סמיכה,
קשה,
סרבנית.
|
ואם הוא יגיד
רק מילה איתנה,
תצא הגבורה
ותשרוף את הדעת
|
את,
שסרחת,
לגברי אסורים את שייכת
|
והוא מולה,
הרחק הרחק,
אך מולה,
הוא לא רואה.
|
but as they say
it loud and clear
no matter how
she'll fright and fear
it's minted in her heart, my dear
|
גם לנו יש מחשקים,
גם אנחנו ילדים של סבל,
ורצינו,
וכאבנו
|
And in front of me,
There's a mirror,
Showing every bit of real
On the masc-wearing face.
You couldn't have seen it all
Unless it was
Broken.
|
at the end,
the secrets were removed
the pain was set free
and she was gone.
|
אגרוף מכונס
בלב הברזל
שמה הוא נותן לי,
ומה הוא גוזל
|
the days will keep passing
the lives will keep guessing
but my arms will be strong.
'cause only at nights
when there's no one to judge,
I'll never be wrong.
yes, only at nights
when your shadow's around,
the pain won't be long.
|
מדמיינת רגעי מבוכה קלים
ושתיקות קפאון אל-שבירות
מתעלמת כשכל השאר שואלים
אך אצלי תהיות נעורות.
|
והוא,
כשם ילוד,
גדל הוא בנבכיה,
וכל צמיחה גברה בו
כעצמת הבעיטות.
והיא,
נשכה שפה,
עצמה עינה,
ואף לא שריר אחד תניע
המשך תמשיך היא
לספוג המזימות.
|
And I am here,
always,
from the start.
I am never gone,
as long as I'm
in your heart.
|
זרועותיך פשוקות
לקבלני
אך בשל
שאינני
נותרת פעור
ורק בו,
בלב,
האדום,
האחד,
עוד נמדד לו
כאב לא ברור.
|
קסם שרוף
חלפו ימיך
עוד אשתקד
והוא נגוז
מי שדידה
כבר מלפניך
מי שנחפז
הרהיב אך עוז
|
ככה
ככה בדיוק היא רצתה
כי אמרו לה
וככה
מישהו סיפר לה
שידעה.
מי אמר לה, כבר נשכח ממנה,
ומה מקורו של זה,
יתכן ואף הוא תהה.
|
אני עייפה.
הימים לאים
ואני
עייפה.
מאסתי.
|
לו רק ידעת
עד כמה חשקתי
לאהוב אותך.
|
A tender breath,
although it's last.
A softened smile,
just for a while.
|
מאחורי מסכת האופל
מסתתרת נפש אמת
אשר משום מה פוחדת
לחשוף את עצמה.
|
אתה יכול להריח אותי?
כשם שאריח אותך?
לזהות כל תו המנעים
המדגדג ומלטף את אפך?
להגיב בעיטוש כשאחריף,
ובחיוך נעלה כשאמתק
התוכל להריחני,
גם כשאהיה במרחק?
|
And they wouldn't believe me if I vowed
since it's silence now.
but I did breath you into me
once,
not twice,
and myself will never be the same again.
|
והעץ
עוד לא שכח
מה שזימרה לו.
עת פרשה כנפיה דק
וקראה קריאת הדרור.
הוא ידע שזו אמת
עבור כנפיה.
ומקורה דבר שקר
בל כי יאמור.
|
תמרות עשנך שגוועו כתפילה
וצרבו בדמעה את העין.
את חולמת
בשקט,
|
No hands to hold.
No mouth to speak.
Just two strong legs
and a wish to seek
|
היא צחקה ולו אמרה
"כלום רק קרעים של משי"
עת לעג לינקותה העלובה.
היא ילדה קטנה,
רק בת עשרים בקושי,
והוא בער כבר באש האהבה.
|
נפלת פעמים שאין ספור להם,
כן,
חזו בך אלפי רבבות אנשים,
אך פעם
ועת
תקומתך מחדש,
יציבה למראה,
עמידה לכל שד.
|
עוד עיניים שתומות של חכמה
וסייג לתבונה הוא הדמע.
|
מי יתן ואדע
את אשר לי תצעק,
ואזני יפסקונה מכחש.
ואשר לא אפנים,
לי באונס יודחק,
ואראה אור שחורות סוף כל
סוף.
|
אולי דווקא יש בכך משום אפקט הפרפר, שמקרה שכזה יכול להוביל
לסדרת התרחשויות מובנית שבכלל לא ציפינו לה, אולי יכול להוביל
לאפקט דומינו, אם המוות שלנו יוביל בעקיפין או באופן ישיר
למותו של אדם אחר, ואולי סתם בא לי לזרוק לאוויר שמות של
אפקטים.
|
ניסיון הינו דחיפת כיוון ההלך,
והדחיפה היא כשלעצמה,
חירוף פעלתני.
כשם פעולתו של המתריס
אל מול הנוהר,
ולו רק דעתו יחידתו.
|
ומי יבוא ויאמר- את חכמה, וכותבת שירה, וגם מדריכהבכלל לא רע,
ולמען האמת- את אולי לא בנאדם כל כך רע,
|
|
|
יש נסיבות
מקילות
לסלוגנימניה! |
|
