|
 469992701 Morgan
כל כך הרבה כמוני שאני כבר לא בטוח שאני עצמי.
היו היה אתמול, לפני הרבה שנים, בשנה שעברה, אמש, אשתקד, נזיר
בודהיסטי העונה לשם משה.
משה היה נזיר בודהיסטי מאוד לא מקובל בקרב הנזירים הבודהיסטים
בשל העובדה שקוראים לו משה, בעוד להם היו שמות פיקנטיים וכה
נזיריים ובודהיסטיים.
במקדש בו חי משה היה לו רק חבר
|
מי יודע. אולי הם בכל זאת ביחד. אולי הם אי-שם איפשהו בעולם
הבא. עם בית, דירת סטודיו, או סתם קוטג' פסטורלי. אולי יש להם
גם שני ילדים, ואולי גם כלב. אולי יש להם בריכה, ועבודה טובה,
או לפחות מכובדת. אולי הם מאושרים.
|
אני מקדיש לך סיפור, סיפור על ילד קטן, את שמו אני לא יודע, את
גילו גם לא, רק ראיתי אותו בתמונה.
|
היא נתנה לי נשיקה קטנה בפה ושאלה אותי אם אני רוצה לצאת כשהיא
עושה את זה. אמרתי לה שלא.
|
הוא התעופף מעל הבמה כשהתאורה הכחולה הכתה בו.
הוא נחת נחיתה מושלמת ואז כופף רגליו והעיף עצמו מלע בסיבוב
מדהים שוב.
|
את רוצה לצעוק. אלוהים, אלוהים ארור, לוקח את הטובים אליו
ומשאיר כאן את השאר, להירקב.
|
שניים הם יצאו מתוך האפלה, צועדים בקושי, נתמכים זה בזה.
|
הסיפור הזה כתוב רובו בחרוזים, רק כי הוא שופע צחוק מרוב יגון.
המסמך מבהיר את הנקודות שהועלו בתיק 4030120 על הסיבות למותו
של המלאך האחרון.
|
והאצבע,
הכנסתי לתוך השלולית.
רטובה כה,
לחה כה,
קרה כה,
בוצית.
|
חומה מרוצפת אבני נחלים,
מזכירה כעמוד מרופד מודעות,
כחלת דבש עמוסה בדבורים,
שנים של ילדות עמוסת זכרונות.
|
היו ימים. היו שנים ארוכות,
שכל מה שעשית נפל לתהומות.
ורק המלאכים, שוברים את השתיקות,
אבל לא בעולם האנשים,
בעולם הנשמות.
|
וזה שנים, שהמסלול לא השתנה,
לא מעידה לא חריקה לא. עצירה.
ובמותו, מבין בסוף, סוף-האדם.
שאיש עוד לא פרץ את המסלול אף פעם.
|
אולי אדום, אולי השיר יאמר לך.
שברי זכוכית, פזורים על הרצפה.
בחדר בלי קירות,
מילים ללא שורות,
שמספרות על אהבה.
|
חזרתי הביתה, כלומר למיטה, כבר שבועיים.
התפריט: דרמבוי, סיגריות וקצת מים.
אסור בתכלית האיסור: לעצום עיניים.
אסור לדמיין אותו, לדבר איתו, לנסות להרגיש את הצוואר שלו
|
וכך היא ירדה, לתהום הנשייה.
דמעותיה זולגות.
ושתי פיות קטנות החזיקו שמלתה.
שיערה הזהוב היה פזור על גבה.
עינייה העייפות הבריקו בדממה.
|
התבונן בה ממעל וויתר הוא מייד,
לא חלום אלוהות יוותר אף עליו,
על שום מה עוד יריע ומה ינגן,
ובעוד שליבו על יסורה מקונן?
|
כשרציתי לאותם הימים שחלפו,
איפה היו הם מקודם,
בימים שיכלתי להעלות על הכתב, עולמי בלי חשש לביקורת.
בלי לשמוע מילים מגנות על סרקאזם,
כתיבה שנוצרת לא עולה במודע.
אך גדולת היוצר לעמוד-לו בחוסן ולא לתקן אף מילה.
|
להכניס את המפתח אל הבריח,
השקע שבין העצמות. לפתוח את הכלוב,
לשחרר את היונה לנעול חזרה.
לתפור את הקרע מעל החזה , לאטום,
לא לטעום את הדם, הברזל, על העור האדום,
זה לא שאריות של קצפת.
לקוות שהיונה תחזור אל הקן.
|
ישר הבנתי את הבעיה כשזיהיתי את גל ההלם מטפס במעלה גבי, מושך
חוליה חוליה בעמוד השידרה ומתיישב בדיוק מושלם על האונה
השמאלית של המוח החד שלי, מעלה בי תמונות של סיפורים שהתנגנו
בראשי כל הזמן הזה וסירבו לצאת החוצה.
|
|
|
הברבורים, שהם
בעצם תרנגולות
לבנות עם צוואר
ארוך שיודעות
לשחות זכו במשך
השנים ליחסי
ציבור בלתי
פרופורציונאליים.
נסה למכור
לאנשים כבד
ברבור, ותראה מה
התגובות.
יהודה ברבורי |
|
