|
starlight
 
איך הסתרת מעיניי
צחנת הביבים בקרבך,
וכיסית בשמיכת האורות
שאשן.
|
אשזור רגעי כמיהה בבדידותי
הומה רוחי הלילה
וחיבוקך לי אין
בשתיקותיי נושפת סערה.
|
...דהה בצבעיו השקטים
אל מולך
|
כמו זו הרוח
הסוחפת עמה שובל העלים
מבשרת שלכת ימיי.
|
אולי מתוך גלמים מיובשים
תבקע תחיה מחודשה.
|
איך נעת בהס
מתפתל לצלילי.
נהמת לבי חפנת
בכפות ידיך
עד תום.
|
שירדו השמיים
לנשק בתוגה עמומה
לאותה אדמה...
|
איך רמסו אותך אל העפר
כל השעות הקטנות אל תוך הלילה...
|
על ארמון הסולטן יספר
וסריס המענג את גופי היתום...
|
איכה חוצה היית בליבי
עובר בפסיעה גסה
מהתל
ויורד אחוז שד -
אל השאול.
|
שם ישכח הכל
וימחק כעקבות רגליי
בחול הזה שכה אהבתי.
|
חרש אפתל לחיי בינות זיפיך
אל צפונותיך - ברטט לשוני אפלוש.
|
עטפיני בחומך
עד תהיינה קרנייך
שורפות בעורי
למען לא אחוש עוד דבר.
|
ישארו עימי
לנצח חרוטים
בתוך כל החלול.
בתוך כל המלא.
|
שריטות הדרדרים האפורים בקרסולי
ומשקלו של תיק המסעות הזה שעל כתפי
|
עובר עימי בדרך ילדותי
חוצה בדרך נעורי.
|
קשים הופכים ימיי
ימים של מלאכים עומדים בפתח
עקלקלה הדרך אל לבו
אין מוצא.
|
בהזיות שלך
אולי אופיע בכנפיים לבנות.
|
זונתך אהיה
זוגתך
מלכתך השותקת
|
בוא וצלול אל תוכי
כי גופי מתייסר
וחסר את גופך.
|
מפשילה מלמלות שימלתה
חושפת ירך מעוטרת
בתחתון תחרה.
|
כפותה בעבותות חייה
ולא נשמע בכייה
מתוך באר סתומה.
|
שתניח ידך מתוך כוונה.
שתסיר המחיצה.
שתנסה עוד.
|
רק הבל פיך אחוש בערפל חלומותי
גונח על צואר, נושם אותי,
ומתנשף בי.
גופי עוד מתפתל בתוך סדינים זרים לך.
|
וגרגרים קטנים של חול
יתרוממו
כמו נתן להם האל כנפיים
ויהפכו לאבקנים.
|
בשם מבחן הזמן
אנציח מילותי בעבורך
על כי היית הכסות
לנפלאות מערומיי,
על כי היית מפרץ
למחוזות סערותיי.
|
בהגיעי ספוגת עננים ותשושה בפניך
הייתי סוטרת לך
אלוהים.
|
יש משהו עצוב בהן
כשהן זקופות
אך מרכינות ראשן בבישנות סגולה.
|
דורש במחילה פרי בטני
ובטני לך עקרה לעולם!
אין עוד דבר עבורך בחלקת עולמי.
|
וערגה מתרפקת
יוצאת לקראתך
לא בביטוי שפתיים
אלא בפנימי שבדבר.
|
ואם אסלח לך...
אמרח ביוד את הפצעים
אשק ללחי הבוערת
ואולרי יחתוך בחבל התלין
|
במעופי
רק שקט יעטוף בי
עיטפוני תחרה פרוצה
ואל תבכו עלי
|
השילי כנפייך מעלייך
הן בעולם הזה
לא נותר עוד איש
שיאמין במלאכים.
|
עכשיו זה גשם זלעפות
חובט בי
ביום יוקד שרבי.
|
אחזר בערגה
כמו הייתי ספן
שנפשו אל חופיו
ואתה ספינתו.
|
שאחזיק ולא אפחד לראות
שאין שם מפלצות
זה רק השקט...
|
לו ניתנה לשתיקה זכות הדיבור
הייתה שתיקתי מתנגנת בך
משמיעה בקולה
ללא חשיפה.
|
כמו נאספו בי
המדבר, והשממה,
והחולות כולם.
|
ראה,
כי בלא חוס
חופזים ימים
|
חופן כל יצריי בך
הפכתי עוגן לחופייך
אשלח לשוני שתתור בך
עד אחוש בזרמייך
כמו טבעתי בים התחושות
|
עיניך כסות לובשות
ידיים חבושות כיסים
הן רק אתמול הייתי כאן...
אסוף אותי אליך
מתוך שקי הלב הרכוסים.
|
כשהגשם פסק
ושמיים נשמו לרווחה
ועלי הטוליפ בהקו בסגול
|
ליבי שוקט וגם גועש
ומתכרבל עימי בשקט
בתוך ניחוח השמיכה
|
ילדי
מרכז ליבי
אני נושאת אותך איתי
בכל תנועה בכל גלי המחשבה
|
וכל כולך פליאה
מכל המתחולל, המחולל,
מכל תנועה של יד
|
את כל אותן היקיצות
מקיצה כמו בין טיפות הגשם
|
כי משחת את שפתייך באודם
וציירת להן קו,להכתיר בהן חן...
|
אם הרעידו כנפי
מקדשי שכינתך
אם לא הטיתי אזני
אל המיית תשוקתך...
|
איכה ינוע ורגליו שקועות באדמה הזו
חייו תלויים בה.
כל ישותו.
|
כמו התמזגו גופך ותנועותייך
בתוך שמיים
בתוך שלוות הכפר הזה
כבתוך חלום.
|
עודני חש במותניי
נוקשות קימורייך
כמו לפתו בחושיי
כמו ידעתי אותך כל חיי.
|
הצער מלטף בי לניגון פסנתר
כאילו מנחם
לוחש לי "מחמלי"...
|
ורק המים לאצבעות רגליי ימלמלו
ברחשים קטנים
וכל כולי שאסחף במערבולת מעלה...
|
ובעת שקביים מעץ
נותרים יתומים לרגלייך
תושיטי ידייך לחבוק את בכיי
לאחר מעידה.
|
ושפתי הבאר הקרובה
יבשות בסדקים עמוקים.
|
ורציתי לגעת
להכיר כל קימור
להניח פני על לבך
וללמוד...
|
הוא לא ישפוט
ולא יחרוץ הדין
על טעויות חיי
על בחירותיי.
|
לידות חדשות לא פורחות בבדידות
זקוקות לנדנוד עריסה
|
לימים הייתי באה
ורגלי יחפות
מרחוק עוד נשמעו
פעמוני הבדולח בגני
ופרחתי
|
ומי בגדולתו יפרוש עלי כפיים
ויתפלל למעני, ויתפלל,
עד יעלה בי אור.
|
לא מושא יצריי תהיה
כי אם מושא כמיהתי
לפיתת שפיותי בבשרך.
|
משהו מתנועע,
מתפתל.
משהו זע בחוסר שקט
מהסס, מבוהל,
|
לומדות לראות בך במקום עיניים
צמאות לחוש כל גבשושית
כל וריד...
|
קשה לראות כנפיים לבנות
כשהתריסים כאן מוגפים
ואור ירח נותר בחוץ
ומחייך כמו תמיד
|
בלילות הזויים
טרופה הפכה שנתי
נמלי גועשים סוררים
אין עוגן.
|
לכל אדם שחלף בחיי והותיר חותמו.
לכל אדם שהיה לי לכלי
ששיחק על במת חיי ותרם לגווני.
|
סובב על ציר גלגל חלוד
שב תמיד לאותה הנקודה
ולא רואה.
|
כי מילים לא תמלאנה
את הבדידות...
|
וסכיני גילוח חלודים
כי אין בהם שימוש
|
תווים מקודשים
כמו משייטים שותקים
בארץ תבונתי
בשדות מחשבותיי
|
הן לך המפתח לכלוב!
והכלוב לא קיים...
|
מפלס בי דרך
ובידיך עולה בי פיתולים פיתולים
איך הפחד משתק לעתים
פעימה אחר פעימה.
|
חוס עלי
פזורת הנפש,
כי מזור לא נמצא לי
בכל עולמות הלב.
|
וחש איך טיפות קטנות של טל
יורדות כנחל על עורי
מלחשות בקרירותן בין ירכיי.
|
כוחות הרשע הדומם
עוטפים שמלה שחורה
צורב הבד, אחוז טירוף.
|
ואור גנוז מתוך סבכי הפרא בתוכי
יוצא ומתמזג איתך בתוך שמיים
|
וארכין את ראשי
עד עמקי צוארך
ואצחק. ואבכה...
עד אבוא לקראתך.
|
עד תכה בי שרש - בוא
עד בזך מלותיך תערטל את כסותי,
הלא תצטנפנה לשונות האש
והרי אדום בוכיים יעטורו.
|
מבטי מכתים את האור
צל החושך שבי מצטנף
|
וקידשתי אדמתך בגופי
והרוויתי אותה
עד נבטתי אני.
|
ואנוכי,
עתים כוחי בי
רוחקת חרישי
עד למקום בו
לוחצים לקרסוליי
שלשלאות מרכבותיך
|
כעת שוזרת היא
עוד תלתלים כסופים
בשיפולי אהבתו של ים...
|
ועל השמיים ספר
איך בכו לך...
|
רחשים כנחשים יתפתלו
עת ארכון לקראתך
ואגיש לשוני בעורך...
|
משייפת לי חרב
ובונה לך לעטרת ראשך
צריח זהוב.
|
ממרחקים סוגד לי
שתיקותיו כאבנים
נחות על אם דרכי
ספוגות בעקביו.
|
הזמן לא מחכה לי
ומצייר בי אותותיו באהבה
|
חורץ דינך בלא רחם
אוחז בשארית ימיו וכוחותיו
לופת חבלי הנפש
הן עבורו האושר הינו החטא.
|
עוצמת את עינייך אמא
נושמת ברכות, כאילו שנרדמת...
|
והמילים עוד מתחבטות
שרועות על דף ספוג תפילה
ואין מי שיוכל לו.
|
איך הפכתי שקופה בעומדי עירומה למולך
וגופך מתחבר לגופי
וניגון השעון מתקתק במתיקות
עוד מעט כבר חצות
|
עוד מעט כבר חצות
ובלכתי אותיר רק עקבות
עת הרוח תבחש בחולות
תכסה על הכל.
|
עשה שלא אפחד
במידה בה תשכון בי יראה
מתוך שאבין שהכל בתוכי ואני בכל.
|
שמלתי הקצרה חגה סביבך
במחול מטורף ורוגע...
|
תתכרבל כעולל ברחם סדיניה
ותחלום
כי הייתה מלכתך.
|
עוד מנסה שלא לשמוע
קולך צרוד קורא בשמי
וקול בכייך בכריות ספוגות הרעלים
ונדנודי ראשים כפופים בעצב
מעושה.
|
קטונתי מלכתוב את חייך לספר
וכל מה שאכתוב יוכל להכיל רק שיירים
|
קרא לי
שאבוא
ואבוא עד אליך...
|
נוגע בקמטים ונבהל
הם לא ייעלמו רק בגלל...
הם לא כואבים
אתה יודע...
|
והיד שלך על מתניי
מותירה חותמה
וחולפת.
|
...שברים של חיוכים.
ילד מתנפץ לרסיסים.
|
הביטי אהובת לבי
איך שוב את מחוללת בי.
משב רוחך אוחז בשתי ידי,
מקים אותי
|
משהו מתעורר שוב
ומתכווץ למראה הפלצות מסביב
|
ואיתך
פותחת דלת ועוד דלת
ועוד...
בטירוף איטי ושיכרון.
|
וריח אדמה שיעלה בנחיריי
ומליחות דמעות אשר מחלחלות בה.
|
על מצחי החותמת
ומסע הצמיחה
יתגלם בבריאה.
|
לא היה בידיך השוט
ובכל זאת,
עוד נותרו על גופי
סימני המלקות.
|
אל הארכיון האישי (5 יצירות מאורכבות)
|
|
אני אוהב סרטים
ישנים
בשחור-לבן,
רומנטיים כאלה,
אולד פאשן.
והשחורים הם
עבדים.
שוב נפלט לפיני |
|
