[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה









ICQ 159786882 159786882
אל היצירות בבמה האהובות על קלרה טרגראל 30 היצירות האהובות שנבחרו לאחרונה
ילידת 88', שנראת רחוקה מאוד.
מוצאת סיפוק בכתיבה שהתגלתה כמשענת נאמנה ומקום
להשתחרר בו כשלוחץ.
מחפשת במה שתאפשר לה להיקרא ולגעת, ובעיקר לדעת האם
היא מצליחה לחדור פנימה, מבעד למעטה האדישות שגם
היא, כמו רבים אחרים, נאלצת לעטות כדי להעביר זמן.
אז היא מצאה את המקום הוירטואלי הזה, שמאפשר לה
להיות חסויה וגלויה גם יחד, אבל מתעקשת להמשיך לראות
בו את המקום בו היא יכולה להיות חשופה לחלוטין.
אם היא היתה רוצה להישאר לא נגועה היא לא היתה פורשת
עצמה כאן. היא רוצה שיגיבו לה, אחרת זו הופכת להיות
עוד מגירה בשידה שלה.
היא לא כאן בשביל זה.




לרשימת יצירות הסיפור קצר החדשות
סוריאליזם
לשכב על השולחן במרפסת ולהביט על השמיים
ולגלות שיש הרבה יותר כוכבים משחשבתי...

אני רק רציתי לברוח, למה לא הצלחתי?

כמיהה
התחלתי להרגיש הרגשה נעימה, מין דגדוג שעולה מתחתית הבטן
ללמעלה, לאזור החזה, דגדוג מתגרה כזה, מענג... כל כך רציתי
לעצור באמצע הרחוב ולמצות את ההרגשה הזו עד תום... אבל המשכתי
ללכת ואז...

"ובכן, גברת כוהן, אני מאמין כי ניצור איתך קשר בקרוב" אמר לה
ולחץ את ידה כשהוא מלווה אותה אל הדלת.
"גם אני מאמינה" אמרה וחייכה, בלא כל שמץ חרטה על שאולי נהגה
ביהירות רבה מידי.
זה מצא חן בעיניו.

אתם תיצרו איתי קשר עוד לפני שתסתיים לך הזיקפה, רק תשתדל

ייסורים
הוא לא הרגיש כלום, הוא פשוט חייך, תמיד.
הגיע עידן הקרח, הוא קפא מבפנים לחלוטין, ומבחוץ נשאר רק החיוך
התמידי, הבלתי נמחק הזה,
כדי שלאלו שמכירים אותו יהיה יותר קל.

היא עמדה מול הלהבות, הצלצול באזניים עדיין היה חזק, היא
התחילה לרעוד, פיק ברכיים החל נותן אותותיו, ידיה הושטו קדימה
כמאליהן וחשו בחום. באותה שניה היא הייתה ריקה מכל מחשבה, הדבר
היחיד שהעביר אותות כלשהם למוחה היו העיניים וגם הן החלו
מתערפלות

חוסר אונים
העין שלי התחילה לקפוץ (קורה לי כשאני נורא עצבנית), הלב התחיל
לפעום מהר יותר. אבל אז אמרתי לעצמי "רגע, יש עוד כיוון אחד
שלא בדקתי, אולי פשוט חלפתי על פני משהו והמשכתי לרוץ עוד
קצת..." הסתכלתי השמיימה (לפחות הם עוד היו במקום) ומלמלתי...

כמיהה
הן האחת על השניה עכשיו, כמנהגן זה מכבר, צמודות לחלוטין.
מתחככות, מחליפות תנוחה - פעם זו למעלה ופעם חברתה.
וכשהן נפרדות בלית ברירה, רטובות מזיעה וחמות, שביעות רצון
וערגה מתערבלים עד לפעם הבאה.
ההתרגשות שאוחזת בהן לאחר כל מפגש פושטת בכל הגוף, גורמת לסומ


לרשימת יצירות השירה החדשות
אמונה
אני מעליי, מתחתיי ובכל הצדדים
אני העולם שלי
אני אלוהים.

את רוצה לתת אותו בכל מאודך,
אבל בו בזמן את מאוד מתקשה בכך.
מעצב את חייך

אינטרוספקטיבי
אני אתחם לעצמי מחדש
באמצעות גדרות תיל
כך שהכאב יהיה מורגש
- תוכנית איך לעשות חיל

אהבה
שלך
לגמרי
עד כדי
כך

בורח מהעבר רודף אחרי עתיד
ואין זמן לעצור, לנוח
פן יתפוס אותך עברך וזה יעיד
שעתיד ברח, התנדף ברוח

בסוף היום אתה נשאר
כבר קצת קר
ונגמר
זה מרגיש מיותר

כאב
וככל שסרבנו להרפות ולשחרר
קומתנו שחה לה עוד
ועכשיו אנחנו פחות קצת יותר
כי ריקם הושבו התקוות

בדידות
עצמון שומר לעצמו קצת מקום,
פיסת אלוהים ומרווח לחלום.
הוא לא מרגיש לבד, הוא מרגיש בטוח,
הוא זקוק למרחב תמרון כדי להסתדר עם הרוח

שוב לא יחלפו בינינו חיוכים
עמוסי משמעות ומסתורין
לכל היותר קמטמטים נבוכים
נעניק מתוך נימוסין.

אכזבה
השקרים הקטנים ששיקרתי, בעיקר לך
ורק קצת לעצמי
לא נועדו לפגוע, אלא בעיקר נועדו לשמן
את החיכוך שלך בי


לרשימת יצירות המונולוג החדשות
סופני
אבל אני,אני נפטרתי מהעולם. עכשיו אני יכול סוף סוף ליישר את
הגב, להרים את הראש ולהביט לצדדים. ועכשיו אני מתנקה. אני חוזר
להיות אותו לוח חלק שהייתי בבטן אימי, אני חוזר להיות אנושי,
כמו אז. למרות שאז, כמו גם עכשיו, לא הייתי בן-אנוש.

אהבה נכזבת
הרשתי לך לאפשר לי לנפץ את כל חומות המגן,
ואני בטוחה למדי שבלעדיהן. בעוד רגע קט תרסק אותי לאלפי
רסיסים.

זהו סוף.

פניה
אלוהים שלי, אני כבר לא יודעת מה אמיתי. האם אני חיה במציאות
האובייקטיבית או שבלי משים עברתי להתגורר בעולם רדוף הרוחות
שלי.
בקובית הפראנויה הקטנה הזו שהרכבתי לעצמי, והקפדתי שהיא תהיה
כזו קטנה שרק לי יהיה מקום בה, כדי שאף אחד אחר לא יוכל
להיכנס.

אינני אלוהים, אני בסך הכל רופא, לצורך העניין אני מאבחן שפורש
תמונת מצב.

הוא ואני
אני רוצה שמישהו יאהב אותי אחרי שגיליתי לו שפשוט אין לי מושג,
בערך בכלום,


לרשימת יצירות הפרגמנט החדשות
ועכשיו את לבד.
אני לא יודעת מה חשבת לעצמך.
ואולי פשוט לא חשבת.

אני תערובת רגשות ופרצופים, של אמת משונה וכואבת, המוגשת
מטונפת על צלחות מסרוויס יקר, בלא הבחנה בין סעודות פאר שבהן
ראוי לשמור על חזות מסוימת, לבין ארוחות ליליות חטופות שמנסות
לבטל קיומן בחסות העלטה.

אומר לך בדיוק ממה את חוששת: את מפחדת שאת לא תצליחי לגעת, שאת
תאמתי את זה שאת קרה מידי, או להפך, שאת שורפת, שאת לא תצליחי
לשמור על איזון ושהאמת שלך תבריח את הדבר הכי טוב שקרה לך.
המרחק שאת שומרת עכשיו מכולם מאפשר לך לשמור אותם בטווח הראדאר
שלך.




אל הארכיון האישי (1 יצירות מאורכבות)
מלפפון!








פרובוקטורית


תרומה לבמה





יוצר מס' 32900. בבמה מאז 20/3/04 1:28

האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות לקלרה טרגר
© 1998-2019 זכויות שמורות לבמה חדשה