|
דצמבר 87'. חורף. היא נולדה.
חסרת אונים, ללא כל ידע ומושג על החיים והעולם.
מתמודדת ומשיגה הכל בבכי, כי זה הדבר היחידי שהיא
הייתה יודעת לעשות.
שמונה עשרה שנה אחרי,
עדיין מלאת שאלות, תהיות, חלומות ותקוות.
ולא יודעת יותר מדיי, מחפשת את התשובה.
מתמודדת בצורה שרק היא יכולה להתמודד.
לפעמים זה טוב, לפעמים זה רע.
ובסופו של דבר..היא זאת אני,
והיא היחידה שמבינה אותי,
בעצם, היא גם לא מבינה את אותי.
אז..
היא זאת אני,
ואף אחד לא באמת מבין אותי,
חיה בעולם הזה אם אני רוצה או לא,
ולא מבינה כלום, באמת שכלום.
כותבת בשביל להתפרק.
מי שמעניין אותו, מוזמן.
ומי שחושב שהוא מכיר אותה - שיכבד אותה, וייצא מכאן
בבקשה.
והכל נמשך כרגיל. תמיד.
גם אם תנסה לעצור את הזמן מלכת אתה לא תצליח.
גם אם תרצה לעצור הכל ולצעוק שאתה צריך עזרה, אף אחד לא יישמע.
|
נשכבת על הרצפה,
עוצמת את עינייה הקטנות והתמימות,
אלו שראו יותר יותר מדי.
מצפה לעולם הבא.
|
אן-דן-דינו
מה יותר שווה?
סוף על הקטינו
לחתוך או למות?
סוף על הקטי-קטו
ממשיכה לתהות.
|
היא הציבה שער בפני עיר הדמעות שלה, בלי לרצות.
שער שאותו נעלה חזק חזק,
שער שאת המפתח שלו היא לא מוצאת.
|
כולם חשבו שהיא יפה,
היה לה גוף שכל אחת רצתה,
היה לה את החבר הכי "מבוקש" בשכבה,
היא הייתה טובה בלימודים,
הייתה ילדה יחידה ואהובה במשפחתה,
היא הייתה עדינה ורגישה,
ובכל זאת - היא שנאה את עצמה.
|
"אביב, הי! למה אתה לא עונה לי? אתה לא אוהב חורף?"
רציתי להגיד לה שאני בכלל אוהב את הסתיו, ואני בכלל לא יודע
למה קראו לי אביב. אבל תקופות מעבר זה עוד איכשהו נסבל.
|
"היי,
אני הסכין שלה.
אני מדברת במקומה כי אני בעצם הכל בשבילה,ובלעדיי היא בעצם
כלום.
אני "שולטת" עליה והיא שולטת עליי, בלי לשלוט על עצמה.
|
למה אור עצובה?
למה אור בוכה?
למה אור מסתירה את הדמעות?
למה לאור יש על היד צלקות?
|
רגיל לי עם המסיכה התמידית שלי.
המסיכה של זאת שטוב לה.
המסיכה של זאת ששמחה.
|
אהבה ענקית,
שני אנשים.
לפעמים קצת כואב.
ונגיעה.
|
מכל דבר,
ואני לבד,
בלי שום דבר,
שום דבר שיקים אותי,
שום דבר שיחזיק אותי,
שום דבר שיתמוך.
כי תמיד אני לבד,
לא משנה מה.
בסופו של דבר.
|
מעביר את ידו הקטנה,
על הלחי השטופה בדמעות,
לא מבין הוא את משמעות הכעס,
לא מבין הוא את פשר המכה.
|
סתם עוד אחד, מתוך מיליון.
|
הוא עלה וירד והתנשף והיה מרוצה והיא נאנקת מכאב אך מרוצה
ממנו. מחזיקה את דמעות הכאב המחניקות את גרונה, כמעט ולא
נושמת. נושקת באיטיות לצאוורו ונכנעת לידו המורה לה מה לעשות.
פעם אחר פעם, בלילה שלא נגמר.
|
השעון מתקתק,
והזמן לא נח לרגע.
משמיע קול משנייה לשנייה.
|
מאבד את תקוותך
משנייה לשנייה
כמו עומדת על ציר זמן
ומחכה לסופה.
|
תתרחק.
לפני שתהיה חלק.
ותלך.
ושוב אדמם לבדי.
|
את לבך ינקה
מכל געגועים
כשתסתכל בחלון
בליל חורף שכזה.
|
רגשותיי
כאילו ושהו שנים
בתוך תיבה קטנה
במקום חשוך
|
תשרוף את הזמן
על גלגלים חורקים
במהירות גבוהה
אל תבלום לרגע
|
אם אהבה זה פשע,
אז אני פשעתי.
פשעתי יותר מדיי בחיים שלי.
|
האהבה שלך אליי
מתפזרת באוויר
כאילו הייתה
ריח בושם מוכר
|
כולם שם רחוקים,
ואני כלכך קרובה למים, לחיים.
|
איך שאת צוחקת ומשתוללת,
איך שאת מחייכת ומאושר מתמוגגת.
|
אילו היית יודע
מה עולה במוחי
אולי היית שומע
אותי
|
הבכי, הדמעות,
המבטים המתחמקים
מעידים לי על כך
שפעם, ניסינו.
|
המחוגים חצו
את השעה 12
הנרות כבו
מן העוגה
|
ואיך זה לאבד עצמך באפלה
לחפש לשווא ולא למצוא
והיא בתוכך, כל כך חדה
|
במקום בו מונחת גופתו - מונח האקדח.
במקום בו לא שמענו את זעקתו - הוא נרצח.
|
כולם בכיוון אחד,
רק אני נגד התנועה.
כולם ביחד...
|
מביאה עמה שקט עמום
ורוח של עצבות
|
בכל מקום
שרק קיים
מישהו,
לפחות אחד,
מכל העולם
דרך.
|
מהלכת ברחובות
הומי אדם
רגשותיי ככתובים על
שלטי חוצות
|
החיים ממשיכים הלאה
כרכבת הטסה על פסיה
אולי היא כבר ב'תל-אביב מרכז'
בכל הצבעים והגוונים האפשריים
|
הקור החודר לגופי,
מכה בי בחוזקה
וממלא את חלל גופי
|
כשהמדרכה מבריקה
והגלגלים מחליקים
אטייל לי בגשם
בלי מטריה
|
אצייר לי עיניים
אך עצובות הן.
אפי קטן
אזני גדולות הן.
|
בראשי מחשבות חולפות
במהירות
כדרך הנוסעת מהר
מול עיניי
|
לבעוט, לשבור
לכבות את כל הלהבות.
לרוץ, לקבור
להעלים את כל האכזבות.
|
הכל התנפץ בפנים,
הרסיסים נכנסו ללב,
הדמעות זלגו מהעין,
אל האף. אל הפה.
נספגו הם בכאב,
שאופף את גופך.
|
טובעת
בדמעות ודם
שלי
שאני יצרתי
|
הייתי רוצה לרוץ על מדשאות
אחרי פרפרים צבעוניים
|
תלוי אתה על חבל
דק
מהשמיים
אל הארץ
|
הלב שלי חולה
אמרו שזה
ויראלי
זה בא בחורף
עובר מהר
לבד
|
הלוואי ש
יכולתי לקנות אכפתיות
ואהבה
באיזשהו שוק נידח
|
את לא הולכת ממני,
את נשארת. איתי, כאן.
|
רוצה למרוט את
שערותי מראשי
ולהגיד לה שתפסיק
לדגדג מבפנים
כי מבחוץ זה מכאיב
|
החיילים נפולים,
שחורים ולבנים.
|
רואה אותה...
חושבת.
בוהה בה...
|
מבטך מופנה אל הרצפה
מכוסה בדמעות
שזולגות בלי הרף
|
הטיפות,
שטפו את כאבך,
הרטיבו את זיכרונך,
היחידי.
|
אם מישהו רק היה רואה,
אם מישהו רק היה מנסה לשמוע,
את הקריאה לעזרה,
את זעקות השווא שנזעקות בכוח רב.
|
יום גשום בחוץ
ואת עושה דרכך לחפש את האחד
שאולי יהיה לו התירוץ
שהגשם לא גורם לו להרגיש לבד
|
מקפצת בשמחה,
מצייצת בקול רם,
כל כך יפה,
והצבעים שלך...
|
ובלילה בחלומך
דמות מתעופפת
מחייכת, מסנוורת
מאחלת כל טוב ונעלמת
|
בראש מורם
מניפים את דגלינו
בכובד רב
מצדיעים בידינו
|
אולי אפילו שחור בעיניים
אבל תמיד יישמר שם מקום
לחיוך שלך
|
קופסת מתנה ענקית
מחכה למועד שבו
את תגדלי בעוד שנה
ותעשי עוד צעד
אל החיים האמיתיים
|
יש לי את השקט הסוער שלי
שצורח עליי לברוח
|
ילדה צעירה
עוד לא ראתה חייה
וכבר רואה
סופה קרב
|
אולי אלו דמעות
שטרם זלגו
מעיניה הקטנות
|
בים של רגש
שסוחף אותי פנימה
אני טובעת
מתקשה להרים את ידיי
|
הכאב מבפנים
הורג הכל כדי להתפרץ החוצה
מעביר גלים שליליים בכל הגוף
הבכי הממאן להשתחרר
|
לא תדע את מהות הכאב
עד שלא תחוש בעצמך
|
פורשת כנפיים,
במהירות, אל השמיים.
נופלת, אך לא מתייאשת.
|
נשימותייך העדינות
מוציאות החוצמה את הרוגע
שלך ושלי
שלא נראה לאור יום
|
מבטים מתרוצצים ללא הרף.
אף אחד לא מתעייף, לא מפסיק.
אני בצד כולם ניצבת.
רוצה להתכרבל בעצמי.
|
לא הייתי כדי לראות
לא ראיתי כדי לשתוק
|
ואת,
נסחפת איתה,
אל הזרם
שאין לו סוף
וצבעו שחור.
|
זה לא אני
זה שנפל
זה אתם אלו
שדחפתם
|
לפעמים אני רוצה להיות אני.
אני, בלי שום מעצורים וגבולות.
וכשיש מקום כזה שאני יכולה להיות אני,
הוא חייב להירמס על ידיי חיות אחרות.
|
זה, שכל לילה, לפני השינה -
תכסי אותו ותתני לו נשיקה, עד שמספיק.
זה שגדל לך בידיים בלי שתשימי לב,
ופסע בצעדים קטנים וקצת גדולים -
אל החיים האמיתיים.
|
לקבור את העבר
את הדמעות הרטובות
שצפות בעיניי כל פעם מחדש
את הכעס שזורם בעורקיי
את הכאב שאף פעם לא נגמר
ותמיד מחכה שם
בזווית של העין
|
מאחורי כל שם
יש חיוך
ושמחה
|
היית הולכת עיוורת
כאילו ידעת היכן את נמצאת
מסתובבת לך בשקט
לא פוחדת לאבד
|
יום אחד עוד אוכל
להביט קצת מעבר
למבט שלך
|
הוא לוקח ולא מחזיר.
כל יום נקטפים פרחים, אלו שהכי יפים.
עלה נושר בשלכת,
אנשים הולכים-חוזרים.
|
ניצבת מול המראה.
רק אני. אני עצמי ואנוכי.
בוהה בי בעיניי הקטנות שמסרבות להפקח.
הן כל-כך קטנות עכשיו, שהדמעות שיוצאות מהן שקופות.
|
משחקות מחבואים
עם הידיים והרגליים
שלא מחוברות לראש
בינתיים
|
מנסחות, עוצרות,
מוחקות
ושוב מנסות
|
תקוע במחשבות
לא מבין למה אתה כאן
ואיך זה בכלל להיות שם
שעון החול מחסיר זמן
|
רעשים חזקים בחוץ
סערה מתקרבת ובאה
אורות צהובים מהבהבים
מתוך שמיים שחורים וקודרים
|
מסלול אחד
מדויק וברור
מסלול החיים
|
תמשיך לרעוד אפילו יותר, ואז פשוט תקטע הכל ותנגב אותן.
כאילו לא היה.
|
לא משאירה היא
לי,
לך, לנו -
אפשרות להלחם
|
מילים חודרות
לתוכי,
נוגעות לא-נוגעות -
בליבי.
|
לא ראיתי זמן כה רב
את הניצוץ בעינייך
|
אילו הייתי יכולה לתעד אותי מבפנים
הייתי לוקחת מצלמה
ומצלמת נפש
החובקת ראשה בין רגלייה
|
הייתי רוצה לעצום עיניי
להחזיק לעצמי את הידיים
ולהעלם
איתי
|
המעט שנשאר ממך
מת
שוחה בזרם
ומה שנגמר
נגמר מזמן
|
נשתלים בתוכו
חודרים לעיניו
המביטות סביב
בתמיהה
מצמיחים שורשים
מתקבעים שם
בפנים
|
מעביר את ידך על לחיי,
מנגב אתה את דמעותיי.
כפותייך מחטאות אותי,
מכל העול שבתוכי.
|
בבית שומם מעץ
בו אנשים שוכבים
ללא רוח חיים
את מטפסת
בתקווה למצוא את האמת
זו שתמיד הסתירו ממך
|
על אותו הכאב
שנשמת
מהשאריות שנדפו
ממני
|
גם אני יכול לעוף
ככה לשמיים.
להסתכל על הכל מלמעלה
להרגיש חופשי
|
אל תוך עולם שחור
כשהלהב חותכת את העור
|
דמויות מרחפות,
מעל פני הקרקע.
השמיים עמוסים,
בהיו ואינם עוד.
|
רגלינו
פוסעות באיטיות
על החול הרטוב
משאירות סימנים
שהיינו
|
עם הזמן הכל עובר
ממלאים את תיק המסע
בדברים טובים מהעבר
מסתובבים אחורה ועוזבים
|
רק לעצום את העיניים
ולהרגיש את עצמך עף
באוויר הנקי
לשמיים
|
הפחת בי רוח
של חיים
ואהבה
וקורטוב של
שלווה
|
פה צעקה ושם עוד מכה,
לחי חטופה. מבט מאיים.
|
הולכים הם מסביבך
משמאלך, מימינך, מנגדך.
מדבר אתה,
אך הם לא שומעים
|
ואם ישנו האיש
אשר טמון באדמה הוא
אין לו דרך חזרה
|
אקלף לי אותי
בזהירות
עד אשר
אפרוץ כולי החוצה
|
קלף אותי
באיטיות
חטא אותי
בדייקנות
קלף אותי
בזהירות
מגע מרכך
בידיך
|
כי את שתי עינייך פקחת
בתקווה אל המחר
ולעצמך הבטחת
שטוב יהיה
הדבר
|
הגלים מתנפצים,
מול עיניי הדומעות.
שירים שכתבתי,
לא אשיר כבר עוד.
עם גיטרה ביד,
וכלום בפה.
רוח חזקה,
וכאב שלא מרפה.
|
העוברים והשבים,
נועצים בך
מבטים
ואת בשלך.
|
רוצה להשתחרר
ולא להשבר
לעולם
|
והגוף
הוא מתחיל ללכת
קל מריקנותו
כמעט מתעופף
|
עומדת במקום והכל ממשיך הלאה,
לזרום, בלי הפסקה.
הכל טס מול העיניים,
שמתחילות לדמוע.
|
דרך התמודדות
הייתה
אחת ויחידה
|
המילים שיצאו מליבי
התקשו כאבן
החוזרת בחוזקה
אל ליבי
|
אין סיבה
להרוס שוב
שברים שהתאחו
ולשבור אותם
בחוזקה
|
מילים
זורמות בכאב
השרוי בתוכי,
שורט.
|
שכבות של בד עוטפות את גופך
אך דבר לא עוזר לו
קור עוטף אותך
ואתה מנסה להלחם בו
|
מנותקת מהעולם
לא קשורה לשום דבר
שקורה כאן
|
וכל מה שיכולתי לחלום עליו
נמוג
|
שמיים בכל מקום
האדמה קורסת עלינו
היום
|
שכבה של כאב
שכבה של כל מה
שיושב לי על הלב
|
העלים נושרים
מראשך
זה אולי סימן
שחלף זמנך
|
מלטפים ומעודדים,
בדמעות הקרח נגועים.
קר בנפש כמו שלא קר בעולם,
מחכה רק שמישהו יוציא אותי משם.
|
שם היא פורשת קרניה
על שמיים במזרח
ומתחילה עוד יום חדש
באור כתמתם צהבהב
|
אני רוצה לבכות
מאושר
אני רוצה לחייך
כשכואב
|
שלוש זה משחק
משהו מפוקפק
כדאי להזהר, פן תישבר
|
שקרים שקרים
נאגרים
עם הזמן
לערימה כבדה
ועמוסה יותר
על הלב שלך
|
לדבר
כשאפשר
לקבל חיבוק אמיתי
|
ושארגיש שיש
מישהו
אחד בעולם
|
ואת מי אתה מחבק
כשלי לבד
והדמעות מסרבות לצאת?
|
תכסה את כולנו בשלווה
תנתק כל קשר
מהמציאות המרה
|
מדינה שלמה
הלכה לעולמה
היום.
|
ושתיקתך
הייתה רבה ממילותך
ונגיעה אחת שלך
הפריחה את כל קסמיך
|
אז לקחתי את הכנפיים שלי, ועפתי מכאן.
|
אולי טעיתי,
כשאיבדתי את הכוח,
אולי טעיתי,
כשמצאתי את הדרך לברוח.
|
ואז יגיע תורי להגיד לך שלא צריך.
|
לכבוד אותם אלו שלחמו באומץ רב אך נפלו,
לכבוד אותם אלו שאת חייהם הקריבו.
|
מגדל של קוביות ניצב מול עיניי,
ומתפרק לאט לאט,
קובייה קובייה.
|
רציתי לדעת ששכחתי
ושכחת
ולא היה דבר
|
דם זורם.
חתך צורם.
הכל דומם.
|
מי אני?
ואיפה
אני הכי אני?
|
היא לא מבינה שזוהי אשליה - ותו לא.
היא לא יודעת אם היא רוצה להפסיק.
היא לא יודעת איך.
|
סבא ..
היום ראיתי אותך,אחרי שלוש שנים.
אחרי שהרגשתי שאני מוכנה לזה.
|
הלב אומר לי לשבת שם, על המדרגות.
לחכות, למה שלא יקרה יותר...
|
אני שונאת אותך
על כך שראית אותי סובלת
וכל מה שיכולת לעשות
זה לסבול איתי ביחד
|
מרימה את הראש, למעלה אל השמיים.
מבקשת משאלה אחת, או שתיים.
מרכינה את הראש ומסתכלת למטה,
אל הכל-כך מוכר, ואל הכה נודע.
|
אל הארכיון האישי (29 יצירות מאורכבות)
|
|
מאז ששלי התחילה
ללמוד
באוניברסיטה
התחלתי להבין
למה חשוב שתהיה
השכלה גבוהה.
היא מאוד השתפרה
. מאוד.
החבר של שלי. |
|
