|
"אם מישהו אוהב פרח אחד ויחיד, שאין שני לו בכל
מיליוני הכוכבים, הריהו מאושר אף בהסתכלו בכוכבים,
כי יכול הוא לאמר בלבו: אי שם נמצא הפרח שלי..." אך
אם יאכל הכבש את הפרח הלא ידמה בנפשו כאילו דעך לפתע
אורם של כל הכוכבים..."
אנטואן דה סנט-אכזופרי,
"הנסיך הקטן".
עמוק עמוק מתחת לאדמה, במקום אשר עליו איש לא שמע
שוכנת מערה כחולה ענקית, עם נטיפים וריצפה ללא תחתית
|
ואז פתאום היא הייתה שם, כנראה שלא שמתי לב בגלל החושך, הפנס
שבור כרגיל. היא עמדה שם על המדרכה ממול ונעצה בו מין מבט
שכזה, תמים, סקרן, אף פעם לא ראיתי מישהו מבוגר מסתכל ככה...
|
הו, צער עמוק, חדור וקרא בקול עז, יען כי לא אוכל לשטוף גופי
בזרם חם ומענג, הו, שדים ארורים, זעקו בקול צורם על שברון לבי,
כסו פני הארץ ביגונכם.
|
ואתה שם לי יד על הכתף וקם, ונותן לי יד ועוזר לי לקום, ושנינו
עומדים ומסתכלים על הירח ואני אסיר תודה על שאתה כאן איתי. זה
לא יגמר, אתה אומר לי, בקול של אחד שיודע על מה הוא מדבר.
|
...תופס את הסמב"צים המסכנים, מחלק מטליות ומגבים ומכריז על
פ+1 למבצע "אמבה" (אמא מרגלית בליל הסדר). הראשון שמוחה מרגיש
מיד כמה אני עצבני, האחרים דוחפים ופלה לפה ומתחילים להבריש...
|
בשבוע הבא נצא במישאל עם מרתק לרגל חג המימונה שכותרתו: "מהו
מינהג ציוני יותר - נפנוף מעל המנגל עם קרטון מפח הזבל הקרוב
או חשיפת חריץ אנכי ושעיר התוך מכנסי ג'ינס דהויות ומזיעות".
|
אור יחיד מנצנץ מספינה במרחק כאור הנר על חלון ברחוב חשוך
העננים מסתירים כל הבהוב כוכב מרצד
ורק אלומת הירח נראית בודדה,
חלשה, חיוורת וכנועה בשמי הנצח.
|
והגנבנו מבטים של חום, של תום ושל תשוקה.
|
עננים אפורים שחורים מתחככים ברקים רעמים מפלחים דממת החורף.
דמויות שחורות בלתי נראות חומקות מעין במעילי גשם ארוכים
מתגנבות אל הצללים.
|
ואולי היינו שנינו
סתם פזמון שלא הולחן
ואולי חיפשנו בלי עצור
את מה שמת מזמן
|
ועמוק בשמיכה ישנים ילדיו
שנולדו באביב וגדלו רק בסתיו
איך רצה בשבילם אז את כל העולם
איך קיווה לחיוך איך כבה מבטם
|
והאבן, היא שותקת
מכוסה בצלקות
לא רוצה לחוש עוד צער
מרחיקה את הדמעות
|
אולי הלילה יחזרו המבטים
נשקע על שפת הים
ונהפנט את הגלים...
|
ילדים שנעלמו שוב אומרים שלום
עיניים בוהות אל החלל
צעקות מן הרחוב לא נותנות לחלום
דאגות מרחפות ללא משקל
|
תראו אותי בובת נייר
רוקד ושר לבד
רק הזהר פן תמהר
אותי תקרע מיד
|
בואי נשרוף את החיים - בוא נהיה כמו אלוהים
בואי נרמוס את החושים - בוא ונחיה עם מלאכים
|
בין ערות לבין חושך
על חודה של שפיות
בין אמת לסיפור
אגדה למציאות
|
רק לפעמים מרגיש עייף
רוצה לברוח לעופף
מכל הבלגאן הזה שבמדינה...
|
איך זה שהכל נמשך ברקע,
איך זה ששניות נעצרות?
|
איך היה פעם,
איך הוא השתנה,
איך פתאום כך סתם עברה לה עוד שנה...
|
איש חליל בגוף כינור
אוגר תווים ליום שחור
צועד על קרקע של קולות
אוחז מקל של זיכרונות
|
אל הילד ההוא שהייתי
אל האבא שבי עוד ממתין...
|
את יודעת
הערב חשבתי עלייך
זה הרגיש לי נכון להרגיש אותך כאן...
|
זה אמצע הקיץ יתוש מתעלק
רודף אחריו עם עיתון וצוחק
|
גלים מתנפצים אל חוף הנצח
השחר מתעורר
שרידיו של ירח מתמוססים
הלילה מתפורר
|
בא לי שיר ולא יוצא לי
אין לי כבר על מה לכתוב
החיים פשוט חיים פה
אין פה רע ואין פה טוב
|
אני רק עומד עוצם את העיניים
עוצר לשנייה את מחול
השדים בראשי
הלב עוד צועק מחריש את האוזניים
|
הגעת בלילה יצאת ביום
עצמת עיניים פקחת חלום
נולדת שחור נהרגת לבן
הצבע דהה עם הזמן
|
רוצה לעמוד על במה
לנגן
לשיר את הזעם
ולפרוט על האש
|
פרפרים צחורים כשלג
מרחפים בקרן אור
שחודרת אל הקשת
והופכת לציפור
|
אש דולקת עכשיו היא בוערת
דקות ושעות וימים מאכלת
|
בלילה בשקט לבד מסתובב
חושב על מבט חם, חודר ואוהב
|
והיא שם על הבר זורקת עוד מבט חודר
ושתי עיניה מספרות על יצר שבוער
מעיף חצי חיוך רואי מולי בה את דמותך
עם עוד כל שיר שמתנגן הלילה מתארך
|
בלון נפוח אצטרובל
חלון פתוח צל נבהל
עוגת תפוח מאתמול
משב של רוח אקמול
|
דלת אחורית חורקת
וילון מלטף מעל הגוף
ענפים שרוקדים ברוח
ציפור מבקשת לעוף
|
אני צורח לא בורח לא עומד במקום
מפלח את השקט
בכאב של סף תהום
|
התזכור אותי אם נפגש בגן עדן?
ותדע מה שמי, אם נפגש בגן עדן?
מאחורי חולפות שנותיי
מכוון את צעדיי
|
חיכיתי לך כל ערב
בזמן האחרון
דמיינתי איך אשיר לך שיר
כשתלכי לישון
|
את תכננת לעצמך חיים אחרים
פנית לדרכים חדשות
אולי הגורל פשוט הועיד לנו
לבחור בדרכים נפרדות...
|
שוקע בעולם הזוי של חלומות פרועים
צולל לתוך יקום רקוב שקוע בפחדים
זועק אל הנשמה הדם פורץ מהורידים
חונק את הכאב ומתפלל לכוכבים
|
ומן המושב הריק שנותר ליד
דמותך פתאום צוחקת
ואוחזת יד
|
ושם למעלה שם הרחק
איך קו האופק מתרחק
אדם שחי עכשיו רק הד
בין הצלילים קולו אובד
|
העיר הלכה לישון הוא התעורר
הלך למקרר
מזג לו כוס חלב על הבלקון
ישב והשתכר
|
באין סוף של היקום
מרחף ללא קיום
לא שומע מה אומרים
לא איכפת מאנשים
|
המדרכה רטובה
הטיפות מרצדות בשלוליות
דמות באפלה
לא יודעת לאיפה לפנות
|
אם חיים הם תיאטרון
אז אני כבר ארכיון
|
דמעות קפואות זולגות עלי מתוך ענן אפור
דמעות של השלכת
דמעות של אור שיכור
|
ישנם מקומות שמלווים אותי
הולכים איתי יום יום...
|
בדרך, באוטו, בנוף לא מוכר
הרוח שורקת הכביש הוא כה צר
הים מתפרע, הכעס חוזר
לוחץ על הגז והסוס שוב דוהר...
|
אז אל תבכו יותר על ספר שנגמר
כי במקום אחר סיפור חדש נוצר
ובאביב הבא אשוב אל העולם
עם קסם הילדות או עם שלוות הים
|
בואו חברים הרכבת מחכה
היא נוסעת אל ההפנינג יוצאת על הדקה
תנו את הכרטיס תעלו על הקרון
אין מקום למי שמגיע אחרון...
|
יום אחד אני אפגוש אותך לאור שקיעה
וזה יהיה נפלא כל כך
נרקוד, נצחק ונפרד בסוף בנשיקה
ואז אני אכתוב את השיר שלך
|
ואז הגיע השקט
בחלום הראשון שחקוק לעד
בידך המושטת מתחת לפנס
בפנייך החתומות
|
האבק של הד קולות עבר
צמה קלועה בפרח
עיר טובעת בשרב של ערפל
משתקף מן החלון מבט שואל
|
ובבית עכשיו את לבד במיטה
את חושבת עלי
או שאת ישנה
|
ומה אם אתאהב בך,
עולם השאלה
ומה אם ללבי יחדור הקסם הנפלא
|
ועכשיו לרקוד
רק לרקוד עם הדופק
בקצב הולך וגובר
|
הפכתי לזר
לא זוכר מתי או איך
|
ברחוב לא רחוק שוכן בית קטון
ובבית, כך אומרים, יש מסדרון
בקצהו הרחוק שוכנת לה בדד
דלת קטנה, נעולה היא לעד...
|
יש קרע בזמן שהולך וגדל
מחפש לו פירצה את עצמי
בטון ועפר פתאום מתקלפים
בחומות שבניתי סביבי
|
כשרוחות ליל הסתיו מנשבות על העיר...
|
חלום עלום על גשם מלחין את שיריו
הריח של החורף עז מרטיט נחיריו
מגע של קור השקט מערפל את חושיו
|
רוקד בים של כוכבים סוער
בחיק השמש בשחור הבוער...
|
חמש תמונות תלויות על הקיר
בחדרי הקטן
וכל אחת היא סיפור שמזכיר
מה שנגמר, מה שכבר לא יהיה
|
טרמפולינה במדבר קופץ כמו חרגול
עולה יורד בינתיים והכול בזיל הזול
שמש מלאה בדם כדור זוהר עגול
זוחל בעצלתיים אל החושך הגדול
|
יורד אל הרחוב הקר והרטוב
וההמון בחוץ מתקהל
נשמות טהורות וכל השאר רקוב
ובכל זאת העם מתפלל
|
כותב את התסריט
צולל אל תוך הים
שוכח את הפחד
עוזב את העולם
|
תבוא לבקר
רוצה לחבק, לספר
אתה שומע?
|
והימים ימי שרב
הנחל שוב נדם אכזב
ובשמים אין ענן
והירח לא מוגן
|
האקדח ביד ימין
השלט ביד שמאל
מחליף בין התחנות
ומרגיש כל יכול.
|
אבנים לבנות על מים
הטיפות שזולגות בוכות
אותיות שפורשות כנפיים
אל מעל לעצים ושדות
|
כבר זמן כבר לא עצרת
על אם הדרך וסתם שרת
כמה זמן אתה חושב שזה נגמר...
|
וכשהאהבה הרגל והלב כבר לא שואל
בקרבה חמה זרה שוב מוצא את השירה
וכשהאהבה הרגל והפחד רק גדל
ביקום של לבטים רץ תוקע מחטים
|
כשהרקיע נח בשקט בין ידיי
שדים קטנים שרים לי שיר על פרח ועל דבש
כשהשמש מסנוורת את עיניי
המלאכים פורשים מרבד עלי ורדים וקש
|
כשיחזור שוב היום עוד שנה או יותר
ואשב על הספסל הישן המשותף
ודימעה תיעלם ברחוב החשוך
ובמראות ילדותינו שוב אהיה מוקף
|
כשנולדת הפסקתי לכתוב
המילים נאמרו ללא קול
כל חיוך שחייכת הלחין עוד שורה
הצלילים שוב ניגנו את הכל
|
בלילות הקיץ החמים,
מראה הירח מעל המים הנוצצים.
|
ירח מתמתח ולא יכול לישון
המנגינה פורחת,
קשורה לחוט בלון
|
ולפתע אי שם האור אז נגלה
ובמלוא הדרה מתקרבת
וכולם מתרגשים הנה היא מגיעה
הכרמלית לפני שוב דוהרת
|
והזמן מזדחל וחולף לו בלאט
הוא הבטיח המון וקיים כה מעט
|
טועם אותך בלהט מתוך עז בשפתיי
נוגע לא נוגע לוטפות אצבעותיי
מביט בך את צוחקת נושפת באוזניי
|
בורח כועס על החיים
פורח מעל העננים
שוקע בים שחור של תום
יודע ששוב יחזור החום
|
כי לי את תמיד
בלבי ישנה
ולי את ילדה
כה דומה, כה שונה
|
השמים שחורים ללא ירח
כוכבים זעירים מנצנצים
ענן בודד משייט לאטו
|
הערב בא מהר משאיר שובל של דמדומים
פותח את השער אל סודות מחופשים
שמים מעל מפזרים הבטחות
שדות נשטפים בדמעות
|
בפינות נסתרות במחוזות ילדותי
שם אמצא בוודאי מנוחה לנפשי
במבט שנגלה מקצה של רחוב
אגלה באחת את שחשנו קרוב
|
ילד תתחבא
תדלג בין הטיפות
גם בחורף גם בקיץ
אל תספור את השעות
|
והלילה חוזר והזמן לא עוצר
רק לוקח הרחק אור כוכב שבוהק
והלילה חודר אל הלב הבוער
ונשטף בדמעות של רגעי זיכרונות
|
העם מדוכא
דמעות ברחובות
המלך עצוב
הליצן בוכה
|
נשר מעץ פורש כנפיים
מעל גוזלים רעבים וקטנים
גיטרה אקוסטית בצבע שמים
עם שני מיתרים חלודים מתוחים
|
מתוך התמונה שוב עולה הזיכרון
|
נחצ'ה הגמל
רוקד בקרנבל
כוסית של מאי טאי
עם חוטיני ברזילאי
|
והדמות בחלון עוד בוהה בעצים
הרוקדים בסערה בין ברקים רעמים
ודימעה בודדה בניצוץ של חיים
|
חוזר למקום בו נולדתי
עוד לא עברה שנה
ריחות הילדות איתם גדלתי
כאילו דבר לא השתנה
|
אם תיתן את לבך
ליבבת הגלים
הלוטפים במגע את החוף
אחוזים עד טירוף
במחול הגאות
ולאט מפסלים את החוף
|
אז איך את אומרת שרע לך
ושהשמש שוב לא תזרח...
|
ואני כמו בסרט
או בדרמה זולה
מתחתיי העיר גומרת
מעליי מתחילה
|
שם על קרן ירח, תלויות על ענן
מחשבות על דרכי שאבדה עם הזמן...
|
והיום הזה מתחיל כמו כל יום לפניו
בציוץ ציפור לאור קרני השמש העולות
ואוויר הבוקר צף ממלא חלל חדרי
וחודר אל נשמתי וזוג עיניי אט נפקחות
|
עוד לילה קר נותן מסתור לאור הכוכבים
מדליק לי מנורת שולחן קורא קצת מכתבים
מילים שנרדמו פוקחות עיניים עייפות
בזרם הדמעות חולפות בינינו השנים
|
הוא גדל במהירות חי חיים די שלווים
חום הבית בסתיו, דשא קר באביב
חברים ברחוב, ילדים מפנקים
ומפל אהבה מסביב
|
טיפה נושרת
על אדן החלון...
|
עמוק בתוך הלילה כשכולם ישנים
הרוח מנגנת שירי ערש רכים.
|
קר בחוץ
שמים שחורים ללא כוכבים
זר בעוץ
טיפות הגשם בין דמעות עננים
לבד מתהלך על השביל הצהוב
אל עבר האור בו הלב כה קרוב
|
ברחוב קטן ישנו בית קטון ובבית הקטן יש מסדרון
בקצה המסדרון שוכנת בדד דלת קטנה הסגורה לעד
בתוך הדלת תמצא עולם אחר בו החלום על המציאות סוגר
בחדר הקטן ישנו אדם מוזר שיושב לו על כר כל היום ושר
חדר קטן ומיוחד, חדר של אף אחד...
|
עץ חיים ניצב בודד
במרכזו של גן
מוצאות מיקלט הציפורים
מוצא מסתור הזמן
|
כשהערב יורד
והעצב גובר
מכסה את העיר
אור נוגה וחיוור
|
ושקט בחוץ
וחושך ולח
ירח מבליח
זוהר רך מזוכך
|
העיר שקועה באובך
פחים וחתולים
על המיטה בחדר
אין צורך בפחדים
|
כינורות מרטטים
אור ומים נשזרים
שלל תווים מצחקקים
את סיפורם של השירים
|
החושך ירד
למרות שאין לי כבר אור
שוקע בחיוך שלך
ששוב לא יחזור
|
ושם בציור
היא חייכה לעצמה
וחיפשה על האופק
ספינה לבנה
|
מביט בחלון
ובוהה בזיכרונות
של אני ושל את
שרוקדים בין הטיפות
|
עולם מיטשטש בין טיפות הגשם
רועד עם קול ריצוד השלוליות
כוכב מתפתל בעיניו של עלם
מצית שובל בוהק של חלומות
|
שתי דקות חולפות בשקט
ואין קהל ואין המון
זה מוזר, שונה, זה סרט
ריקה העיר שבחלון...
|
הציפורים עפות קרני שמש בוקעות
צובעות יקום
בחום עלום
בין רוח וטיפות
|
על גג בניין אפור עומד לבד ומתבונן
שואף אל ריאותיו חיוך של רוח לח צונן
חושב שוב על הטעם של ילדות בבית הוריו
על דשא רך בלילה מנוכר של בוא הסתיו
|
וקסיופאה ניצבת
מתבוננת בילדה
מחפשת את הקסם
שאבד ולא נודע
|
יש לפעמים רגעים צלולים
פתאום מתחמם באור השמש
בין עשבים מתחבאים צבעים
מתוך העכשיו שוב צץ ליל אמש
|
ברגע של חולשה
המילים אז נגמרות
וזעקה אילמת
מרטיטה את האוויר
|
מחול של טעם חדש בי נובע
עוטף את גופי בשלוה מנמנמת
אדים של ריח שיכר משגע
שולחים אל גופי מנגינה מפונקת
|
וכך לאט ניצתת להבה קטנה
אולי חיבה חולפת
אולי זו אהבה
|
כשהעיר מסתחררת בין עבר להווה
כשבאור של הלילה בחלון נר כבה
כשעכבר מחטט בפחים ואשפות
כשקולך כבר רחוק כשעיניי עצומות
כשהכל כמו חלום בלהות
|
כבר הספקתי לבקר במדינות רחוקות
כבר הספקתי לראות ציפורים נודדות
|
תסתכל על הים הוא סוער ועמוק
הוא גווע על החוף הוא נודד מרחוק
על האופק ספינה מפליגה לאתמול
על התורן צופה שאיבד את הכל
|
בלילה לבן
עמוס כוכבים
עומד בגנך
עם ורדים לבנים
|
רכב על הקשת אל מעל לעננים
גמע את הדרך בין גבעות ועמקים
שכב על החוף בין דגים ושחפים
קפוץ לחלל וטוס בין כוכבים
|
תעשה שירד עלי שלג
חם ולבן וסמיך
רוצה לרקוד בין הפתיתים של השלג
ללטף את האוויר האביך
|
שמונה עשרה שנה
אתה עדיין שם שוכב
הכל כאן מסתחרר
ורק אתה אותו כאב...
|
בדממה חרוטה חרטה על הדרך
בין צלילי הירח אחפש נחמה
בין קירות נכלאים זיכרונות של הפחד
במראה נשקפים מבטים מלאי רעד
|
ואת כבר רחוקה מכוסה בחלומך
שוכב לבד ביחד שוקע ביופייך...
|
חריקת הבלמים והאור המסנוור
הצרחה מקפיאה את הדם הבוער
|
ירח מתבונן בי
גם הוא מרגיש לבד
כמוני מסתובב שם
יחיד ומפוחד
|
כלב תועה מרחרח עצים
הערפל חודר אל החושים
הבית רחוק נח בינות הצללים
שומר על סוד ישן בין הסדינים...
|
אל תפחד מן המילה
תן לה לחבוק חזק את כאבייך
לספר את סיפורך שטרם נכתב
לחצוב דרכה אל אוזני שומעייך...
|
ואחרי שנגמר ישבתי לי בים
וחיפשתי משמעות חדשה
ושקיעת השמש נצצה בעיניי
והרוח בשערי שיחקה
|
אולי הילד כבר הלך לישון
ואולי הילד כבר מת
ואולי כבר הגיעה העת?
|
ומה אם פתאום תיפול המסיכה,
אשאר לעמוד חשוף,
עירום לכל מי שחפץ במבט...
|
כל צד גוסס לאט בסבך האמיתות אשר יצר לו, ברשת של קורים אשר
מימנה אין מנוס, טווים עצמם לגולם מחוטים של דת ואידאולוגיה
ונותרים תלויים אחד ליד השני על צמרת השפיות...
|
אל לחישות הכוכבים שקראו לי
לצאת מגופי, אל ערפילי דמיוני.
|
ולפעמים מתגעגע לרחוב הקריר
לעלים הנושרים בחצר הבית
לכר הדשא הנעים כשהשמש מלטפת וכלבי לידי שוכב...
|
"תחזור הביתה, כולם מחכים לך, עמית צריך אותך, תומר צריך אותך,
אני צריכה אותך". "אני בבסיס" ממלמל, "אני לא יכול לעזוב". היא
בוכה. "אורן", יבבה חלושה, "אורן, הוא מת, הוא מת".
|
להזדקן עם המדינה, עם העיתונים והטלוויזיה,
להפגין כי פעם היה יותר טוב
אבל לדעת שכלום פה לא משתנה
ושמה שהיה פה לפני שלושים שנה
זה בדיוק אותו דבר, רק עם תספורת קצת שונה
|
בואו נהיה שנייה כנים, טוב? הרי לפחות חצי מכם באו לפה בגלל
מערכה שלוש, נכון? סצינת העירום המפורסמת של שרון ושלי. קראתם
עירום בפנאי פלוס וישר נדלקתם, הא? רוצים לדעת איך זה באמת?
|
זה מוזר שדברים תופסים פתאום משמעות אחרת. ששירים, תמונות,
מציפים פתאום גלים של זיכרונות, שלילות לבנים נמשכים אל תוך
הנצח, שחלומות בהולים הופכים לרגעי נוסטלגיה מתוקים ולרצון עז
להמשיך ולישון לנצח.
|
אני כבר לא חושב עלייך כל הזמן. קורה לי די הרבה שאתה יוצא
לזמן קצר מהמחשבות שלי, בטח הולך לטייל איפשהו ואז חוזר לפתע
ודורש תשומת לב. לא יודע אם אני מתגעגע אלייך, אם אתה חסר לי,
אם עצוב וקשה, אם אני מרגיש משהו בכלל. נראה לי שבכלל עוד לא
קלטתי מה בעצם קרה.
|
התמונות מרחפות בראש, לא עוזבות
וקולות ילדים שצוחקים מכל הלב
לא חושבים על העבר, חיים את ההווה
מעיזים לחלום...
|
אז זה כל מה שזה
חלון אל נוף של ארבעים?
|
לוחשים זכרונות בלילה חם,
מנגנים תמונות נושנות שנשכחו,
מספרים לי שוב את סיפור נעוריי שחלפו...
|
עצוב לי, על שכך הרגשתי בעבר,
אך טוב עכשיו, כשזה נגמר.
|
ובועה קטנה של תום
תרחף אך מחוץ להישג ידנו המושטת
תתרחק אט אט אל תכול שמים אינסופי...
|
המילים זרמו ולא עצרו לרגע
הרסו חומות
שברו את כל הסכרים שנקרו בדרכם
יצרו סדקים בעננים שהתהוו מעל
וברכו את קרני השמש שזרחו על דמעותיי
|
הותרת בנו משהו שהוא גדול יותר ממה שכל אדם חי יכול לתת, נתת
לנו רגעי אושר ורגעי צער, זרעת בנו חיוך ושטפת את עינינו
בדמעות, חיממת אותנו בימים הקרים ביותר, והקפאת את לבבנו
בלילות הבדידות האין סופיים.
|
אתה אוחז בי בזרועותייך
מרפה את גופי למשא
על פני גבעות של מראות אמש
על שפתה של השפיות
|
כולנו אזרחים
בבית משוגעים
|
מדשדשים יחפים
על שביל העפר
כשרק צלנו מוביל את הדרך
|
כל חלום של המציאות,
כמו כל חלום רגיל,
נמשך שניות ספורות בלבד.
|
נושר לי השיער.
כל בוקר, על הכרית, פק"ל, מספר דו-ספרתי של שערות.
|
נקודות בודדות של אושר
בתוך ים שחור של בדידות.
|
עיר של שכול
בסתם יום חול...
|
לבד הוא ניצב
זקוף מלוא קומתו
מול ירח לבן
תחת שמים שחורים
וניצנוץ כוכבים
|
האופק ציור
בד עגול מרוח צבע
שנפרש אל האין קץ
תחת ים של עננים...
|
רוח הלילה קוראת לי לצאת
אל מעבר לאופק
|
טוב, לא בדיוק עשן,
יותר כמו אדים...
|
ברגע של שעמום בפקקים האין סופיים...
|
איך זה שהכל נמשך ברקע
איך זה
כששניות נעצרות?
|
כשעוברים לאט הימים
ואותו הרגע נמשך אל העבר
ואתה כמו קופא לפתע
ועומד במקום...
|
כשרוחות ליל הסתיו
מנשבות על העיר
|
חמש תמונות תלויות על הקיר
בחדרי הקטן
וכל אחת היא סיפור שמזכיר...
|
כשהחיוך שלך שוב יזרח,
זכרונות ינצנצו בשמים
וקולך ירחף בין רוחות מנשבות
|
אם הייתי יכול רק לחזור קצת אחורה,
לשבת רק עוד פעם אחת ביחד,
לדבר על כל מה שלא הספקנו,
על כל מה שכבר לא ידובר...
|
מילים שנרדנו פוקחות עיניים עייפות,
בזרם הדמעות חולפות בינינו השנים.
|
אל הארכיון האישי (2 יצירות מאורכבות)
|
|
בכוח 17 יש 17
מחבלים בלבד.
לכוח 17 יש המון
כוח.
לכוח 17 יש 17
שנות קיום.
הציפור הרשמית
של הקבוצה היא
כוח.
כוח 17 עבר
ממזמן את הכבש
השישה עשר.
ידיעות
מודיעיניות על
קבוצת טרור
פלשתינאית עלומת
שם. |
|
